שאלה
בימינו מצויות אבידות רבות יותר מבעבר, לכך תורם השפע הרב שמפחית בערכם של חפצים קטנים, ממשחקי ילדים ועד למגבות, משקפות בריכה, או בגדים שנשכחים במקומות שונים ואיש אינו טורח לחפשם. האם יש לכך השפעה על דיני השבת אבידה, או שמא למרות זאת המוצא נדרש להכריז, ולשמור על החפץ עד שיימצא הבעלים או עד שיבוא אליהו?
תשובה
לפי ההלכה מצות השבת אבידה אינה נוהגת דווקא בחפצים השווים פחות מפרוטה, שווי שמקובל לקובעו כ-10 אגורות. אמנם ממקורו של דין זה ייתכן שיש ללמוד פטור גם לחפצים בעלי שווי גבוה יותר. הגמרא (ב"מ כז.) לומדת דין זה מלשון הפסוק 'אשר תאבד', ומבאר רש"י "שתהא קרויה אבדה". יש מקום להבין שדין זה נכון כלפי כל החפצים שאנשים מזלזלים בהם ולא נחשבים בעיניהם כ'אבידה'. אלא שזהו חידוש הטעון מקור, שכן ייתכן שדווקא אצל מאבד החפץ יש חשיבות לחפץ זה (חשש זה יכול להתקיים גם בפחות משווה פרוטה, אלא ששם כבר אמדו חכמים שבטלה דעתו, וזקוקים אנו לסמכות הלכתית שתקבע כך כלפי חפצים יקרים יותר). בנוסף, יש מהראשונים שכתבו שפטור ההשבה נובע מכך ש'לא חשיב ממון' (ריטב"א שם), והדבר נכון דווקא בשווי הפחות מפרוטה.
סברת היתר מבוססת יותר נובעת מלימוד הגמרא (שם) בצורך ב'תובעים' "מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין" לפי זה לחפצים בעלי ערך זעיר שאין להם 'תובעים' והמאבדים אינם טורחים לחפש אותם, אין חובת השבה אפילו אם יש בהם סימנים.
אלא שפטור זה אינו מועיל אלא כאשר נודעה האבידה למאבד לפני מציאת החפץ, אך חוסר החשיבות שמייחסים אנשים לחפצים אלו גורם לכך שייתכן שלא ישימו לב במשך זמן רב שהחפץ אבד להם, ולעיתים אף ייתכן שלא יבחינו בכך לעולם. במקרה זה נפסקה ההלכה כדעת אביי, ש'ייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש', ומכיון שבזמן מציאת החפץ 'היו לו תובעים' כבר התחייב בהחזרתו?
אכן, שאלה זו נתונה במחלוקת ראשונים. הרמב"ם (אבידה טו, א) כתב שמי שלקח דבר שאין בו סימן לפני ייאוש "זכה ובו ואינו חייב להחזירו". הראב"ד, הרמב"ן וראשונים נוספים אכן הקשו עליו, שהרי זהו 'ייאוש שלא מדעת'? ולכן דעת הראב"ד שהחפץ צריך להיות מונח עד שיבוא אליהו?
הכסף משנה (שם) ביאר שלדעת הרמב"ם אסור ליטול אבידה לפני ייאוש, אך אם נטל יכול להשתמש בה בעצמו, כעין זה ביאר גם הש"ך (חו"מ רס, ט), והסמ"ע (שם, מב) כתב שכאשר נטלה כדי להחזירה לבעלים, יכול להשתמש בה לאחר הייאוש. לדבריהם יהיה מותר להשתמש בחפצים שהוזכרו לאחר שעבר די זמן שסביר להניח שהבעלים כבר התייאש מהם (אף שכאמור ישנה אפשרות שהבעלים לא יבחין בהעדרם לעולם, נראה מן הסוגיות שחכמים הלכו בזה אחר ההרגל של רוב העולם, כפי שהתירו כסף שנמצא על אף שיש היתכנות שהמאבד עדיין לא הבחין בהיעדרו).
למעשה השולחן ערוך (חו"מ רס, ט) פוסק כדעת הרמב"ם, וממילא יש מקום להקל בכך לדעתו, אך הרמ"א (שם, י) חלק על כך והורה שהחפץ יהיה מונח עד שיבוא אליהו, ממילא לדבריו אין להקל ולהשתמש בחפצים אלו כשייתכן שנמצאו לפני שהמאבד הבחין בהיעדרם.
כדי לצאת גם ידי חובת הרמ"א, יש מהאחרונים שהתירו להמיר את שווי האבידה לכסף, כך שאם יגיע המאבד לדרוש את אבידתו הוא יקבל את תמורתו. זאת למדו מדברי השולחן ערוך (רסז, כא) שהתיר לשום את דמי התפילין ולקחתם לעצמו "שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה", ולמדו מכאן שדווקא דברים שקשה למצוא, או חפצים בערי ערך סנטימנטלי שהמאבד יעדיף לקבל דווקא אותם, צריך לשמור עליהם עד שיבוא אליהו, אך חפצים שהמאבד יסכים לקבל את תמורתם, די לאומדם ולהתייחס אליהם כחוב ממוני. כך כתבו החת"ס (ח"ה קכב) והאגרות משה (חו"מ ב, מה).
בשולי הדברים, יש לציין שבחפצים בעלי ערך מועט, לעיתים דרך ההכרזה וההשבה שונה מן הדרך המוזכרת בגמרא ובפוסקים. מדברי הגמרא (ב"מ כז:) שכותבת שהסיבה שמחזירים את האבידה בסימנים למרות שאין במסירתם ביטחון מוחלט שזהו המאבד, משום שכך היא טובת המאבדים כולם שיחזירו בסימנים. מכאן נלמד שיש להתחשב בצורת ההשבה בטובת כלל המאבדים, והגרי"ש אלישיב (ספר השבת אבידה כהלכה פ"א הערה כו) פסק שבדרך כלל עדיף להותיר במקום מציאתן אבידות שסביר להניח שהבעלים לא יימצאו על ידי הכרזה, משום שייתכן יותר שהם ישובו לאותו מקום וימצאו אותן. מאותה הסיבה יהיה מותר לתלות את האבידה על לוח מודעות, להפקיד אותה בתיבת אבידות, או לשלוח תמונה בווצאפ של האבידה, למרות שכך הסימנים גלויים לכולם.
סיכום: חפצים שאנשים אינם טורחים לחפשם, ובעליהם לא נמצאו (לאחר הכרזה) יש מקום להקל ולהשתמש בהם, מכמה סיבות: 1. ייתכן שדינם כחפצים השווים פחות מפרוטה. 2. 'אין להם תובעים', והבעלים מתייאשים מהם אפילו אם יש בהם סימנים. 3. לפי פשט השולחן ערוך גם אם נלקחו לפני הייאוש, יהיה מותר להשתמש בהם לאחר הייאוש.
כדי לצאת ידי כל הדעות, טוב יותר לנהל רישום של שווי החפצים, כדי שכשיבוא אליהו יהיה אפשר להשיב את שווים למאבדים.
הערה: יש שביקשו להחשיב חפצים אלו כהפקר, ולמדו זאת מדין 'קב בארבע אמות' שהבעלים אינו טורח בהם ונחשב להפקר, וממילא יועיל אפילו אם בא לידו לפני ההפקר (כמובא בתוס' ב"ק סו.), אמנם נראה שההשוואה אינה נכונה: שם מדובר שהבעלים יודע היכן חפציו אלא שאינו טורח לאוספם, ולכן ממעשיו ניכר שהוא מחשיבם כהפקר, אולם כאשר הבעלים אינו יודע היכן הם, אין ניכר ממעשיו אלא 'ייאוש', וזהו בגדר 'ייאוש שלא מדעת'.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם