תקיעת שופר

שלום וברכה!

אומרת המשנה במסכת ראש השנה פ"ד מ"א "יום טוב ראשון של ראש השנה שחל להיות בשבת - במקדש היו תוקעים, אבל לא במדינה (מחלוקת ראשונים האם ירושלים נחשבת למקדש או למדינה). משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי, שיהיו תוקעים (גם בשבת) בכל מקום שיש בו בית דין (הסיבה מובאת בדברי הרמב"ם - שבית דין היו זריזים ולא יבואו התוקעים להעביר שופר בפניהם ברשות הרבים וכו'). אמר רבי אליעזר - לא התקין רבן יוחנן בן זכאי, אלא ביבנה בלבד. אמרו לו - אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין (קבוע)".

כלומר מהמשנה אנו לומדים שכבר בימי בית המקדש לא היו תוקעים מחוץ לבית המקדש וכבר אז הייתה גזרה שמא יעבירו 4 אמות ברשות הרבים. ההיתר של ריב"ז שייך רק במקום שיושב בו בית דין של מומחים (סמוכים בסמיכת משה רבינו), בימינו אין כאלה. בבית המקדש היו תוקעים מכיוון שאין אוסרים דבר במקדש משום גזרה, לפי שאין איסורי שבות במקדש. כאן אתה שואל שאלה צודקת איך חכמים מבטלים מצווה מהתורה? ועל זה ישנן 2 תשובות עיקריות:

א. לחכמים יש סמכות לבטל מצוות עשה מהתורה בשב ואל תעשה, במיוחד כאשר חשש של עברה על איסור חמור מהתורה, כגון איסור הוצאת שופר לרשות הרבים.

ב. ספציפית בענין שופר. ישנה דעה המובאת במסכת ראש השנה בבבלי ובירושלמי האומרת  שהאיסור לתקוע בשבת נדרש מהתורה, הרי כתוב אחד אומר "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, [זכרון תרועה]" (ויקרא כג/כד) וכתוב אחד אומר "ןבחודש שביעי באחד לחודש ...[יום תרועה ] יהיה לכם" (במדבר כט/א). וכך מסבירים את ההבדל בין הפסוקים - כתוב אחד מדבר על יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת (זכרון תרועה) וכתוב השני מדבר על יום טוב של ראש השנה שחל להיות ביום חול (יום תרועה). למעשה הגמרא בבלי דוחה דעה זו מכמה טעמים - אם האיסור מהתורה האיך התירו במקדש? בנוסף לכך למה שיהיה אסור מהתורה, הרי תקיעת שופר אינה מלאכה? לכן מסקנת הגמרא בבלי שמדובר בגזרת חכמים. ברם, בירושלמי מבואר לשיטתם שמדובר באיסור מהתורה, שהואיל ובמקדש היו יודעים בקביעת החודש, שהוא ודאי ראש השנה, לפיכך אמרו שבמקום שקרבים קרבנות החג עושים יום תרועה גם בשבת.

בברכה,

חיים בריסק