תמיכה בחניך ש''קשה לו'': להקשיב או לייעץ?

שלום!

השאלה המעניינת שאתה מציג כאן מסמנת נטייה מוכרת ונפוצה אצל מדריכים לסייע באמצעות מתן תשובות ואספקת פתרונות. זו נטייה טובה ובריאה, אבל לפעמים היא יכולה גם לסבך או "לתקוע" אותנו, ולמנוע מאיתנו לייצר תהליך יותר מורכב. לכן אנחנו צריכים לחפש, גם בבעיות שנראות לכאורה "מקומיות", את התהליך היותר עמוק שמסתתר מאחוריהן ובבסיסן.


נתחיל בכך שעוד לפני שעשית משהו, כבר הרווחת. החניך שלך חש קושי מסוים, רגשות לא נעימים, תסכול, ובמקום לשמור את זה בבטן הוא פנה אליך. זה מאוד לא מובן מאליו. אני לא מציין את זה רק כדי לטפוח לך על השכם ולשבח אותך על כך שהחניכים רואים בך גורם שאפשר לסמוך עליו, אלא גם ובעיקר כדי להגדיר את נקודת הפתיחה הזו כנקודת מוצא להמשך הטיפול בבעיה. ככל שהקשר והתקשורת ביניכם יהיו חזקים יותר, היכולת שלך לסייע תהיה גדולה ומשמעותית יותר.


[צביעות מזויפת]
הנקודה שהחניך שלך מדבר עליה מוכרת לרבים: יש מעט אנשים שעושים רק מעשים טובים או רק מעשים רעים. וכך יכול להיווצר לו מעין "משבר זהות": אני רע או אני טוב? אני שחור או לבן? זו עמדה שמתקשה להתמודד עם המורכבות שלנו כבני אדם. גם במישור הדתי, ההבחנה בין טמא לטהור מקשה עלינו לחיות עם טוהר וטומאה בעת בעונה אחת או בסמיכות מאוד גדולה. נניח שעשיתי עבירה 5 דקות לפני תפילת מנחה. האם אני יכול להיכנס עכשיו להתפלל או שאני צריך לשבת בפינה ולהתבייש בעצמי? העמדה הדתית, כמו הגישה הכללית לסוגיה הזאת, היא חד משמעית: אין עניין לקשור באופן כזה בין טוב לרע. המעשה הטוב והמעשה הפחות טוב עומדים כל אחד בפני עצמו. אמנם, אנחנו חותרים למצב שבו אין סתירות משמעותיות, ושבו אנחנו מתנהגים באופן יחסית קוהרנטי, רציף, בלי סתירות גדולות. אבל הדרך לשם ארוכה לפעמים, ולכן חשוב להדגיש שתחושת הצביעות הזאת היא מטעה ומזויפת למעשה. בהקשר הספציפי שלנו,


אפשר גם לדבר למשל על ההבדל בין עבירות שמישהו עושה ב"ארבע אמות", במקום הפרטי שלו, לבין מעשים שנעשים בפני אנשים אחרים, בציבור. ההבחנה הזאת מבהירה שלפעמים ההסתרה עדיפה, על אף שהיא לכאורה לא משקפת את ה"אני האמיתי". ואגב, איך בדיוק החניך שלך יודע שהאני האמיתי שלו הוא זה שגורם לו לעשות דברים רעים? אולי האני האמיתי שלו הוא דווקא זה שגורם לו להשקיע ולהיות "טוב" כשהוא "בחוץ"? למעשה, זו הנחת יסוד רעיונית ביהדות: אפריורית, האדם הוא טוב, רק שלפעמים מתפספס לו. אז ברור שעדיף לחזק כמה שאפשר את האני האמיתי, שמתנהג יפה "בחוץ", ובמקביל לבדוק מה אפשר לעשות עם הפספוסים שקורים בזמנים אחרים.


[התפתחות הדרגתית]
כדי לעבוד עם בעיות ותסכולים באופן עמוק, חשוב לבסס את היכולת "להחזיק" מציאות מורכבת, שיש בה בו זמנית גם טוב וגם רע. אחרי שעשינו את זה, אפשר להתחיל לדבר על עצם העניין. לנסות, בעדינות, להגיע עם החניך לרמת פירוט יותר גבוהה לגבי מה שמציק לו. עם מה הוא בעצם מתמודד: אינטרנט? בנות? הורים? כשרות?עצבות? שעמום? יש אינספור עניינים שיכולים להציק למתבגר הממוצע. אז באמת העלית את זה בשאלה שלך: "האם לברר בדיוק מה קשה ואז להציע עצות?". אז כן: עד כמה שהחניך שלך "זורם איתך", נסה לברר איתו מה בדיוק קשה. אבל אחרי זה, נסה לא לתת עצות באופן חד צדדי, אלא לנסות לגרום לו להציע פתרונות אפשריים. לא כאלה שאמורים לפתור את הבעיה תיכף ומיד, אלא צעדים קטנים בכיוון הנכון. אחרי שתהיה לכם רשימה של רעיונות (אתה גם יכול לתרום כמה), נסו לברר אילו פתרונות מתאימים לו יותר ואילו פחות. שוב, הכל בדגש על ניסיון לייצר שיפור במצב ולא "לחסל את הבעיה".


[לסיכום:] ככל שהמדריך נתפס כזמין לפניות של החניכים, מקשיב, נוקט בגישה אמפתית ולא שיפוטית, ומנסה להתחבר למקום המסובך של החניכים שלו, כך החניכים מצידם ייטו לשתף אותו כשמשהו מעסיק אותם ומציק להם. גם אחרי שהם כבר פונים, חשוב לא להתבלבל ולהתחיל "לעזור", אלא להמשיך בעוד כמה פרקים של הקשבה עמוקה כדי לאפשר להם לבטא את עצמם, ולפרט יותר מה בעצם עובר עליהם. מתוך ההקשבה הזאת ומתוך השיחה, כיווני הפתרון עשויים לצוף מאליהם, ובחשיבה משותפת (שגם משדרת לחניך אחריות על הבעיות שלו), אפשר להתחיל לנוע בצעדים קטנים לכיוון יותר בריא ורצוי מבחינת החניך. תוך כדי, חשוב גם להסביר שהמשמעות של מציאות שמורכבת, לעתים בו זמנית, מ"טוב" ו"רע", אינה משקפת צביעות אלא מצב שהוא אומנם לא אידיאלי אבל טבעי ורווח. זה מצב שמאותת לנו כל הזמן ודוחף אותנו להשתפר, אבל לא מתוך תחושת אין אונים ותסכול מתמשך, אלא מתוך הבנה של המורכבות וניסיון להשיג בכל פעם יעד אחד קטן נוסף. וכמו שאמרת בעצמך בחוכמה רבה לחניך שלך, זה "בסדר גמור".

הרבה הצלחה!

אוהד

nuvy23@gmail.com