שאלה
כבוד הרב שלום,
רציתי לשאול אותך על המושג של תורה לשמה האם זה באמת קיים מבחינה מציאותית,כי אני חושב שכאשר אדם עושה דברים אשר חיצוניים לו אז מתלווה לכך תחושת סיפוק פנימי ולכן כאשר אדם לדוגמא עוזר לחברו אז הוא לא עושה את זה באמת בשביל החבר שלו אלא הוא עושה את זה בשביל הסיפוק הפנימי שלו וגם אם נגיד שהוא היה מצווה על כך לא בטוח שהוא היה עושה זאת אם נגיד העזרה לחברו הייתה גורמת לו לחוסר סיפוק כי אז לא היה לו מניע לעשות כך,ולכן אני שואל האם באמת קיים מושג של תורה לשמה באופן אמיתי? כי אם בכל עשייה חיצונית שלנו מעורב גם תחושת סיפוק אישי אז בעצם לא יכול להיות דבר כזה לשמה לגמרי,כיוון שתמיד יהיה מוערב בכך אינטרסים אישיים...
אני אשמח אם תוכל לענות על השאלה שלי,
בתודה מראש,
יומטוב.
תשובה
שלום
ראשית לעצם הכוונה במצוות. העושה מצוה לשמה, פירושו לשם התכלית שציוה עליה הבורא. העובדה שיש בכך סיפוק זה כבר חלק מהשכר של עבודת ה', אך בודאי אין בזה פגם בכוונה.
לעניין מצות לימוד תורה. כאן הדבר נכון שבעתיים, מי שלומד תורה עבור התכלית שלשמה ה' ציוה - לומד לשמה. הסיפוק המתלווה לכך, הוא מתנת שמים, שיש לנו עונג בלימוד תורה.
כאן אחדש לך דבר, שלעניות דעתי אינו חידוש כלל, וזה שתכלית לימוד התורה היא ידיעתה.
ובטח אתה תמהה, מה החידוש בכך ? אומר לך, בישיבות רבות תכלית הלימוד הוא עצם הסיפוק בלימוד, את זה הם מכנים "תורה לשמה". אך זה טעות וסילוף של דברי הראשונים.
כבר בספר יהושע כתוב: "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשֹוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" (יהושע א', ח'), שים לב עיקר תכלית מצוות הלימוד שנדע מה לעשות.
וכך מבואר בראשונים ואחרונים, לדוגמא אביא את לשונו של השל"ה הקדוש: "וענין 'לשמה', הכוונה, שיעסוק בתורה לקיים מה שצונו השם יתברך 'ולמדתם אותם'. ויחשוב שהתורה היא כמו כתב המלך, שכותב לעבדיו מה יעשו ומה ימנעו שלא לעשות, כן נתן הקדוש ברוך הוא התורה לעמו ישראל, עבדיו הנאמנים.. (תורה אור סע' ס"ו).
לסיכום: "לשמה" בלימוד תורה משמעו "ללמוד על מנת לקיים". המעלה שזוכה בעקבות כך היא, שידבק בעולמות עליונים ובלשונך חש סיפוק.
עלה במעלות התורה
חג שמח