שנאת רשעים, ו'לא נסלח'

לאורית שלום, וסליחה על העיכוב...

בגמרא (פסחים קיג ע"ב) נאמר ש[אדם שעבר עבירה במזיד מצוה לשנאותו]. הלכה זו נאמרה רק ביחס לאדם שמודע לכך שהוא עבר עבירה ומבין את משמעות הדבר, וכן שהוכיחו אותו אחר כך (בצורה נכונה, המתקבלת על הלב) והוא לא קיבל את התוכחה. כמובן שהדברים אינם שייכים במי שמכונים "חילונים", ובדרך כלל לא נחשפו כלל ליהדות בצורה עמוקה ונכונה, ולהם ההגדרה ההלכתית המקובלת היא "תינוקות שנשבו" (ולדעתי כך הוא גם ביחס לחוזרים בשאלה, שהרבה פעמים עושים זאת משום שלא הכירו את היהדות בצורה נכונה). אולם, סייג זה שייך רק ביחס למצוות שבין אדם למקום. ביחס לאדם שנוהג התנהגות אכזרית בעניינים שבבן אדם לחבירו, לא שייך לומר שהוא "תינוק שנשבה", כי כל אדם נולד עם מוסר טבעי בסיסי. בדרך כלל, אדם כזה גם אינו מקבל תוכחה.

אלא שיש להבין מהי בדיוק השנאה הזו (כלפי אדם רשע במזיד, שמבין היטיב את האיסור במעשהו, ובשאט נפש הריהו פורק עול)? נחדד את השאלה מדברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף נב ע"א), שאומרת לגבי מי שהתחייב מיתה בבית דין שיש לבחור את דרך מיתתו בצורה מכובדת, וזאת משום שכתוב "ואהבת לרעך כמוך". וכן אומרת הגמרא שאם אדם רואה חמור של חבר שלו שצריך לפרוק אותו ממשאו, וחמור של שונא – אדם שעבר עבירה - שצריך לטעון אותו במשא, עליו לעזור דוקא לחמור של השונא – למרות שבחמור של האוהב יש גם את מצוות צער בעלי חיים – וזאת כדי שהאדם יכוף את יצרו. והדבר כמובן אינו מובן, הרי אמרנו שיש מצוה לשנוא את הרשעים!
התשובה המרכזית לשאלה זו היא, ש[השנאה שעליה נצטווינו ביחס לרשעים אינה שנאה עמוקה בלב, אלא ריחוק חיצוני]. לריחוק הזה יש שתי מטרות מרכזיות, אחת היא שלא נלמד ממעשי הרשעים, והשניה היא שבכך נעמיד את הרשע על חומרת מעשהו. אם הוא יראה שאנחנו מתייחסים אליו כמו שהתייחסנו אליו תמיד למרות העבירה שהוא עשה, הוא לא ימנע ממנה בעתיד.

אפשר להמשיל את שנאת הרשעים לפסוק שאומר ה´ על עם ישראל אחרי חורבן בית המקדש "נתנה עלי בקולה, על כן שנאתיה" (ירמיה יב, ח). והרי כתוב בתורה "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויבהם לא מאסתים ולא געלתים!´ וכן כתוב בתורה "כי כאשר ייסר איש את בנו ה´ אלהיך מייסרך", ואדם מייסר את בנו רק מחמת אהבתו אותו! גם כאן, לא מדובר בשנאה עמוקה. ודאי שהקב"ה אוהב אותנו תמיד אהבה עמוקה, אבל לפעמים הוא נוהג כלפינו בדרך של ריחוק, בדומה להורים כלפי ילדיהם.

כאמור, אחת מהמטרות של תחושת הריחוק כלפי הרשעים היא שלא נלמד ממעשיהם. וכאן יש ליתן את הדעת לשני דברים המשלימים זה את זה: דבר אחד הוא מה שהדריכונו בעל התניא והרב קוק, שהדרגה האידיאלית בעניין היא הפרדה בין החוטאים למעשיהם. את המעשים הרעים צריך לשנוא ולתעב, אבל את אדם החוטא צריך לדון לכף זכות, ומתוך כך גדולה השאיפה שלנו להשיב אותו למוטב. הדבר השני הוא, שלא תמיד נכון לעשות את ההפרדה הזו בצורה אוטומטית ומושלמת. הרב קוק עצמו כתב בפסקה ב"שמונה קבצים": "שנאת הרשעה כשהיא עמוקה וגדולה, צריכה לבוא בתחילת ברייתה יחד עם שנאת הרשעים. רק אחר כך היא מתמתקת על ידי כוח הדעת ומתבררת, עד שהיא עומדת על ניקיונה האצילי, שאין כי אם שנאת הרשעה לבדה... [כי חסרון השנאה אל הרשעים - יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה]". כלומר, מי שמיד מתחיל עם שנאת הרשעה ומדלג על שנאת הרשעים, עלול להיפגם בעצמו ולהיות מושפע מהם, וכך כתב הרב קוק ב"אורות הקודש" חלק ג, עמוד של"ד "מי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים, יוכולו התכונות, המעשים והדעות הרעות להידבק בו ולפוגמו... וראוי לאחוז במידה ידועה (כלומר, מידה מסויימת, שאינה גדולה בדרך כלל אבל גם אין לבטלה לגמרי) של גבורה, שהיא מכרת בשנאה פנימית לרשעים גדולים, מרימי יד בתורה".

כל מה שכתבתי עד כאן אינו מתייחס לרשעים גמורים, שיצאו מכלל ישראל. רשע גמור שיצא מכלל ישראל הוא דבר נדיר מאוד, ובדרך כלל אין לנו את הקריטריונים לזהות אותו, כי איננו בוחנים כליות ולב, ובמיוחד בדור אתחלתא דגאולה שעליו כתב האר"י שהוא רע מבחוץ וטוב מבפנים. בכל אופן, יש לדעת שיתכן גם מצב שיהודי מנתק את עצמו מכלל ישראל, ובשביל אנשים כאלו אנו אומרים בתפילה את ברכת "למינים ולמלשינים". יהודים כאלו אנו מצווים לשנוא שנאה גמורה, ודוגמא לדבר בתפילתו של ירמיהו על אנשי ענתות, שאמרו "לכו ונחשבה על-ירמיהו מחשבות כי לא תאבד תורה מכהן ועצה מחכם ודבר מנביא. לכו ונכהו בלשון ואל נקשיבה אל כל דבריו". ומכיוון שהיה מדובר ברשעים גמורים, מבקש ירמיהו מהקב"ה: "הקשיבה ה´ אלי ושמע לקול יריבי... לכן תן את בניהם לרעב, והגירם על-ידי חרב. ותהינה נשיהם שכולות ואלמנות ואנשיהם יהיו הרגי מות, בחוריהם מכי-חרב במלחמה. תישמע זעקה מבתיהם כי תביא עליהם גדוד פתאם, כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי. ואתה ה´ ידעת את כל עצתם עלי למוות, אל תכפר על עוונם וחטאתם מלפניך אל תמחי. ויהיו מוכשלים לפניך, בעת אפך עשה בהם". (ירמיהו י"ח, י"ח והלאה). נשים לב שברור בפסוקים אלו, וכן במקומות נוספים בתנ"ך, שביחס לרשעים גמורים השנאה היא מוחלטת וודאי שלא מפרידה בין האנשים למעשיהם.
[קשה ולא נעים לכתוב כל כך הרבה על שנאה...] כמובן שיש לזכור שאהבת ישראל ולימוד זכות היא הדבר המרכזי, ואליה צריכים להיות נתונים עיקר כוחות הנפש. רק כיון שהעניין הזה מודגש מספיק, רציתי להשלים את התמונה.

[לגבי האמירה לא נשכח ולא נסלח], אכתוב את דעתי, אבל כאן כבר לא מדובר בדברים מוסכמים שיש להם מקורות ברורים בדברי חז"ל, ויש גם כאלו שחושבים אחרת. בכל אופן אני חושב שהאמירה הזו נכונה, אבל לא מושלמת. קודם כל נדגיש שהיא לא נובעת משנאה, אלא מהבנה שאם לא נעמיד את הדברים במקומם ונבטא את חומרת הדברים – נשדר שבעצם לא קרה כאן דבר כל כך נורא וחמור. יש לכך גם חשיבות בסוגיית קירוב לבבות, כי לדעתי אי אפשר לקרב אחרים ליהדות, אם אנחנו לא מגנים בצורה החריפה ביותר מעשים שאנו רואים כמעשי פשע. ובכלל, אנשים לא רוצים להתקרב למי שעושה מעצמו סמרטוט, שסולח כאשר דורכים עליו ולא מבקשים סליחה.
[המציאות מוכיחה] שאותם אנשים אשר נאבקו בצורה חריפה למאבק, ולא רק בפנים אל פנים וסרטים כתומים (שהם פעולות חשובות בזכות עצמם), הם אותם אנשים אשר מוסרים את נפשם על קירוב יהודים ליהדות. ומכאן, שבשורש הדברים מחוברים.
אבל בכל זאת נראה לי שהאמירה ´לא נשכח ולא נסלח´ אינה שלמה, כי באותה מידה שחשוב לומר שלא נסלח – חשוב לומר שודאי נסלח למי שישוב בתשובה אמיתית. כרגע המצב הוא שהמגרשים כלל לא מתחרטים על מעשיהם ואפילו מתכוונים לחזור עליהם, ולכן סליחה היא לא במקום ואף לא מדרכיו של הקב"ה אותם הזכרת (כי הקב"ה רחום וחנון רק למי שחזר בתשובה. לגבי מי שלא חזר בתשובה נאמר שכל האומר שהקב"ה ותרן – יוותרו חייו, כי אדם כזה ירשה לעצמו לעבור הרבה עבירות מתוך תקווה שבטח ה´ יוותר לו, ובסופו של דבר הוא ימצא את עצמו במקום לא נעים. הנצרות היא זו שמכנה את עצמה "דת החסד והרחמים", ביהדות יש גם דין, ובלי הדין אין העולם מתקיים).
עוד דבר שחשוב הוא שלא יווצר מצב שבו הדגל היחיד שאנו מניפים הוא ´לא נשכח ולא נסלח...´ יש לנו משימה גדולה של קירוב לבבות וקירוב עם ישראל לאביהם שבשמים, ואי אפשר לעשות זאת עם פנים זועפות. אנחנו חייבים לשים את מרכז הכובד על קירוב עם ישראל לאביהם שבשמים.
אני מקווה שלא הארכתי מידי... נסיים בדבריו המתוקים של הרמב"ם בהלכות תשובה (ז, ו), שלדעתי מבטאים בצורה יפה מאוד את התמונה בשלמותה:

גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה, שנאמר שובה ישראל עד ה´ אלהיך, ונאמר ולא שבתם עדי נאם ה´ ונאמר אם תשוב ישראל נאם ה´ אלי תשוב, כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים: [אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד]. וכן אתה מוצא שבלשון שהקב"ה מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים בין יחיד בין רבים שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונאמר ביכניהו ברשעתו כתוב את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני וגו´ וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו ביום ההוא נאם ה´ צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה´ ושמתיך כחותם:
שנזכה לאהבת ישראל עמוקה ואמיתית,
יעקב,
yaakov@makshivim.org.il