שאלה
בס"ד
שלום לכבוד הרב,
ידוע שכדי לבנות קשר זוגי טוב ובריא הוא צריך לצמוח על בסיס האמון וללא שקרים.
אני לצערי הרב מעלה נושא שיושב לי על הלב שנים (7 במצטבר) וזאת הפעם הראשונה שזה נאמר (נכתב) ולא רק רץ בראשי (דבר הקורה יום יום), אני באה מבית מסורתי - דתי ואת ההתחזקות (או אפילו החזרה בתשובה) התחלתי בבית ספר יסודי כך שבכל שלב ושלב בחיי מצטרפים עוד ועוד מצוות ואיסורים שלא ידעתי, על נושא שמירת נגיעה ידעתי לא ידעתי (יותר רציתי לא לדעת מאשר לדעת...) במהלך התיכון הייתי בקשר עם מישהו חילוני שבסיס הקשר היה על המגע (דבר שכואב לי לחשוב על זה עד היום) לקראת סוף התיכון הייתי בקשר עם מישהו דתי בהתחלה שמרנו נגיעה (אפילו קראנו את מגע הקסם) אך ככל שעבר הזמן החלו הסדקים שבסוף כבר לא שמרנו אך "הצבנו גבולות" שאפשר לישון ביחד אך לא מעבר בסוף כמובן זה הסתיים בפרדה מצידו כאשר ביקשתי לחזור לשמור הוא טען שהקשר לא כמו בעבר. בקשר האחרון שהייתי בו (לפני מספר חודשים) התעקשתי על נושא שמירת נגיעה ואף הבהרתי שעם לא מתאים לו הדלת פתוחה והוא יכול ללכת שמרנו ואף התחלנו לדבר על שלבים קדימה ואז שוב היתה מעידה שאותי זה עיצבן ולו זה נראה בסדר (כי בסך הכל השמירה היתה בשבילי לא בשביל שנינו) אז החלטתי לנתק את הקשר.
*אני רוצה להדגיש שבכל פעם שמרתי על בתוליי.*
כיום כשמנסם להכיר לי מישהו אני מיד שוללת או מתחמקת כי איך אוכל להכנס לקשר שאמינות וכנות אלו יסודותיו שאין לי את האומץ לספר על עברי תמיד אמרתי שלא שמרתי אך העיניין הוא האם יש צורך לפרט עד כמה לא שמרתי?
חברה שלי שיודעת רק שלא שמרתי לא מעבר טוענת שאני מחמירה עם עצמי ושאני צריכה להסתכל על זה כעבר וזהו, אך איני מרגישה שכך זה אלא רואה בזה כתם ואפילו צלקות מכוערות שלא ניתן להסיר לעולם.
ברצוני לדעת:
1. בע"ה כאשר אמצא את זיווגי אהיה צריכה לספר לו בפרטי פרטים או רק לומר שאני מתחזקת ושומרת ובעבר לא שמרתי נגיעה.
2.כשהייתי קטנה תמיד הסבירו שהקב"ה מוחל אך השאלה עד מתי? לי כבר נמאס מהשטויות שלי...
כאשר אדם נמצא בתהליך של התקרבות כיצד הוא יכול לדעת שמעשיו נמחלים, אני בתחושה תמידית שאיכזבתי את ריבונו של עולם וקשה לי למחול לעצמי אז למה שהקב"ה ימחל לי? זה לא שאני לא מבינה את נושא המחילה דווקא מאוד קל לי וברור, אך מה שקשה לי להבין זה את המחילה וה
תשובה
גדולה תשובה שמהפכת זדונות לזכויות. ואין דבר העומד בפני התשובה!!
השלב הראשון של התשובהה והתיקון זה החרטה והצער על מה שהיה. נשמע מהמכתב שאתת בהחלט מצטערת על מה שהיה. השלב השני הוא הוידוי, וגם זה נעשה, עכשיון כשהחלטת לדבר על זה . אמנם עיקר הוידוי הוא בינך לבין הקב"ה, אבל הייתי צריכה כנראה לעבור את השלב הזה של היכולת לפתוח את הענין, ועכשיו תוכלעי לעמוד מול הקב"ה ולומר - אכן כך וכך עשיתי ואני מצטערת ומבקשת מחילה.
השלב השלישי והוא העיקרי הוא הקבלה עתיד והיישום. קלבל עלייך שלהבא אין בנושא הזה משחקים. לא עם בחור שתכירי וגם לא עם בעלך , (אחרי החתונה בתקופות שתהיו אסורים זל"ז. )
את מפחדת ממה שיהיה ? זה באחריותך. תשתדלי כמובן להיפגש רק עםפ מי שמראש את יודעת שהוא מקפיד במצוות, וניתן לסמוך עליו.
1. אינך חייבת לספר לאף אחד מה בדיוק היה. אלא רק שבעבר נכשלת בנגיעה (ולא יותר) ושהיום הנושא הזה מאד חשוב לך.
2. הקב"ה ארך אפים ומרבה להיטיב ונחם על הרעה. אמנם האומר "אחטא ואשוב- אין מספיקין בידו לעשות תשובה" אבל את לא מתכוונת לחזור על זה שוב, ובע"ה אין סיבה שלא תצליחי.
הדרך היחידה לדעת שהתשובה התקבלה היא כשתחזרי שוב לסיטואציה כמו שהיתה בעבר והפעם תצליחי להתגבר ולא ליפול . אז "יעיד עליו בעל תעלומות שתשובתו התקבלה" כדברי הרמב"ם.