שאלה
שלום הרב,
תודה על כל העזרה שאתם נותנים לאנשים ועל כל החסד הזה!
שאלתי: אני נמצאת כרגע כחודש לפני התחלת השירות הלאומי.מרגישה שאין לי כוחות נפשיים (בעיקר) אך גם פיזיים.
אני יודעת את החשיבות שיש בתרומה לעמ"י ובכל זאת אני בספק אם התרומה שלי בכלל צריכה להיות שם(הרי אני אפילו לא יודעת על סמך מה החליטו לקבל אותי לתפקיד הזה,הם לא באמת מכירים אותי ואני לא באמת מכירה אותם)
עוד דבר,הייתי אמורה ללכת לשם עם חברה(במקרה ממש אך עדיין סמכתי על זה) וכעת מסתבר שאני הולכת לבד. זה עוד יותר הכניס אותי ליאוש ולדאגה שמא לא יהיה לי טוב עם הבנות שירות שנמצאות שם.
מה אני צריכה לעשות בשלב זה??? האם לבטל? האם יש איזשהי דרך שאני יכולה לקבל ממנה כוחות כרגע?
חוץ מתפילה,כי את זה אני עושה לאחרונה המון...
תשובה
בע"ה
שלום לך,
רגע לפני היציאה ל"חיים האמיתיים" של נתינה לעם ישראל, הכל רועד. זה מובן, שהרי עד היום היית רגילה לחיים של קבלה, של למידה ושל ספיגה , והנה את הולכת לתת מעצמך.
זה מעלה באופן טבעי , הרבה שאלות מאד נוקבות , האם באמת יש לי מטען סביר שאיתו אני הולכת הלאה? האם באמת מה שלמדתי כל השנים עיצב ובנה אותי מספיק? האם אני לא צריכה להמשיך ללמוד עוד , על מנת שאהיה טובה יותר, (ואולי לדחות את הנתינה בעוד שנה?)
אני משוכנע שאין מי שיודע לתת תשובות מוחלטות לשאלות הללו. אבל אני יודע שבגיל 18 , אחרי מסלול למידה והתבגרות, עם משפחה טובה וחברות נפלאות, יש לך המון המון מה לתת!!
והפחד? טוב אולי שהוא קיים , כי זו "סגולה" נגד מידת הגאווה, ומה יותר טוב מענווה וצניעות?
ובכלל, האם אנחנו עושים בגלל שאנחנו כאלה מוכשרים? הרי כל אחד יכול לומר שמוטב שאמשיך ללמוד ולהתקדם ורק אח"כ אצא לתת.? האמת היא שזו עצלנות ויצר רע!! אנחנו עושים כי הקב"ה הטיל עלינו לעשות בעוה"ז ככל יכלתינו , לעזור , לשפר , להיטיב, עם כל מה שאנחנו מסוגלים. בשביל זה צריך להיות אולי טיפ'לה בוגרים ועוד טיפ'לה לעבור הכשרה לימודית, אבל כל השאר הרי ממילא זה להוציא את האישיות שכבר קיימת בנו!!
בקיצור - "אדם לעמל יולד" - הגעת לגיל המתאים, ועכשיו עומדת בפנייך המשימה הראשונה. תשתדלי לעשות אותה הכי טוב שאת יכולה, ותראי שתצליחי בגדול!