שאלה
לפני ארבעה חודשים התחלתי שירות בפנמיית נוער בסיכון. אותי בחרו להכניס לקבוצה הבוגרת שזה בנים בנות בגילאי 16 -18.
הפנימיה חילונית, אני לא נשארת שם שבתות.
לפני זה חשוב לי לציין, שאני באה מבית חילוני וחזרתי בתשובה בגיל 15-16.
למרות שאני רגילה לאווירה החילונית .. ( בבית ) אחרי הרבה זמן בשירות הרגשתי שמשהו חסר, שאין משהו שיחזיק אותי או יקדם אותי.
ואם בן אדם לא מתקדם... אין דבר כזה לעמוד במקום אלא הוא הולך אחורה... הרגשתי ריחוק. וברגע שהרגשתי את הריחוק משהו בי השתנה , יש הרבה יותר כמיהה לזה.. ורצון ללמוד ולהשתפר. משהו שלא היה כ"כ חזק פעם.
אבל , קשה לי לעזוב את המקום שאני נמצאת בו. אני אוהבת את החניכים ואני אוהבת את הפנימיה, הבנות שאיתי בדירה וכדומה.
נתקלתי שם בקושי גם שאני לא ממש מרגישה שאני ממצה את עצמי, אני מאמינה שזה יהיה שהזמן יסדר. אבל אני לא רוצה שהזמן יילך לי בלי להרגיש שעשיתי משהו משמעותי.
אני ממש "עומדת באוויר" , לא יודעת מה לעשות ואני מתוסכלת. אני אשמח לדעה, עצה.. משהו שיעזור לי להמשך הדרך שלי.
תודה.
תשובה
שלום וברכה
קראי שוב את הדברים שלך.
את נמצאת בדיוק במקום בו את יודעת מה לעשות.
את יודעת שאת עושה משהו חשוב מאוד; את יודעת שזה מה שאת רוצה לעשות; שזה מה שאת מתאימה לעשות; את אוהבת את הדברים שאת עושה; את מאמינה כי גם אם כעת את לא ממצה את עצמך עד תום – זה עוד יגיע. זה בסיס טוב להתחיל ממנו.
מכאן צריך לבנות קומה נוספת, והיא הקומה המתמודדת עם הנסיגה שאת חשה, ומרגישה ריחוק. חפשי אפוא את כל הדרכים המאפשרות לך להתקדם ולא ליפול. קבעי לך חברותא עם מישהי – ללמוד ביחד, להתקדם ביחד; למדי גם לבד; חפשי באינטרנט קבוצות שמשוחחות על נושאים שמטרידים אותך מבחינה רוחנית; קבלי החלטות מעשיות, בעיקר בתחומי הדיבור: התקדמות בשמירת הלשון, בהימנעות מהלבנת פנים; התקרבי לעולם החסידות, שלימד אותנו להעלות את הניצוצות מכל מקום בו ניתן להעלות אותם, ותחושי כי בכל מקום יש אור שאת יכולה לחשוף, וזה חלק ממשימות החיים שלך, ועוד ועוד.
כל כך הרבה דברים פתוחים בפנייך, ודרך זו תוכלי להתמודד עם המציאות המסובכת שאת חשה כעת.
האם הדברים מדברים על ליבך, או שאת חשה כי טוב יהיה לך לשמוע דברים אחרים ?
כל טוב