שאלה
שבוע טוב לכבוד הרב,
ברצוני לשאול שאלה שמקוננת בליבי זה זמן רב.
ידועה הסברא שאומרת שטעמי המקרא הם הלכה למשה מסיני.
בהתבסס על עובדה זו, איני מצליח להבין כיצד חז"ל שינו פעמים רבות בדרשותיהם את טעמי המקרא אף במקומות שיש מהם נפקא מינה הלכתית.
דוגמא לנדון:
במסכת חגיגה דף ג. דורשת הגמרא שחירש השומע ואינו מדבר פטור ממצוות הקהל וממילא גם ממצוות ראיה.
הראיה לכך הם המילים המופעיות בנושא הקהל "למען ילמדו".
הגמרא מקשה על המסקנה הזו מראיה שהיא מביאה שאדם שאינו שומע אך מדבר אכן יכול ללמוד.
כתוצאה מכך הגמרא משנה את ההטעמה במילה "ילמדו" וקוראת אותה עם קמץ בלמ"ד. (מלשון ללמד ולא ללמוד).
המסקנה המתבקשת כתוצאה משינוי זה היא שאדם שאינו יכול ללמד פטור ממצות הקהל וממצות ראיה.
אז שוב - איך חז"ל משנים את טעמי המקרא הקבועים בהנחה שהם הלכה למשה מסיני?
בתודה ובברכת שבוע טוב,
דוד.
תשובה
שלום וברכה!
דבר ראשון - טעמי המקרא זה לא הניקוד, זה הפיסוק ומנגינה של קריאת המילה (שהאחרון בבירור מבעלי המסורה).
דבר שני - הקביעה שטעמי המקרא הינם הלכה למשה מסיני שנויה במחלוקת בגמרא בנדרים לז:.
דבר שלישי - כשחכמים דורשים פסוקים, ייתכן שלא מדובר על דרישה ישרה מהפסוק, אלא מדובר בדין שעבר במסורת, אלא שחכמים מוציאים לו אסמכתא בפסוקים.
מקווה שעזרתי לך.
בברכה,
חיים דב בריסק