שאלה
שאלת המשך לשאלה שנשאל הרב בעבר לגבי החרמת מכשיר סלולרי מתלמיד:
https://www.kipa.co.il/ask/show/294911-החרמת-מכשיר-לתלמיד
הרב מתייחס לעניין ה"שלטון" שיש למורה בכיתה ועל כך שהחפץ עדיין שייך ל"תלמיד".
שאלתי היא, מה לגבי ההורים?
נכון שילדים מבחינה הלכתית (בוודאי מעל גיל 13) הם בעלי רשות משל עצמם, אולם במציאות שלנו, הילדים וודאי סמוכים על שולחן הוריהם וברוב ככל המקרים המכשיר שייך למעשה להורים - נרכש על ידם והשימוש בו ממומן על ידם - בעיקר כדי שיהיו זמינים לתקשורת עם ההורים.
כמובן שהחרמה בשעת השיעור היא כמעט הכרחית לצורך ניהול תקין של שיעור, אולם החרמה ל"ימים אחדים" כפי שמופיע בשאלה היא גם קצת חורגת מתחום ה"שלטון" של המורה (בשעות הערב או סוף השבוע כשהתלמיד אינו בבית הספר כלל) וגם מטילה בעצם את העונש על ההורים במקום על הילד...
לא למותר לציין, שמבחינת חוקי המדינה, הדבר אינו פשוט.
הנחיית משרד החינוך בחוזר מנכ"ל היא כדלהלן:
"
במידה והתלמיד השתמש במכשיר נייד בניגוד להוראות, ניתן לנקוט באחד מהאמצעים הבאים:
1. שיחת בירור עם התלמיד
2. הפקדת המכשיר במזכירות ביה"ס או בחדר המנהל, במקום קבוע, נעול ובטוח, והחזרתו בסוף יום הלימודים לידי התלמיד או לידי הוריו.
3. יידוע/ הזמנת ההורים.
4. במקרים של שימוש חוזר בטלפון נייד בזמן שיעור ניתן להעניש בהתאם להחלטות בית הספר בנוגע להפרות משמעת, לרבות כתיבת עבודה בנושא.
"
והנחיות אלו ניתנו כתגובה לכך שהורים שהגישו תלונה במשטרה קיבלו את המכשירים בחזרה....
לאור זאת אני מעוניין לשאול:
א. האם אין צד של גזל כלפי ההורים, שמשלמים כדי שבנם יהיה זמין (במיוחד בנסיעות אל ומאת המוסד החינוכי)?
והאם לעניין זה יש נפק"מ לגיל הילד או נפק"מ אם ההורים מסכימים או מוחים על ההחרמה?
ב. האם מבחינה הלכתית "שלטון" המורה בכיתה גובר על חוקי המדינה (כאשר המדינה מגדירה החרמה עד תום היום בלבד ומאידך מערכת השיטור/המשפט מצדדת החזרת המכשיר בסוף היום)?
ג. האם לא ייצא שכרנו בהפסדנו בהחרמת מכשיר לימים אחדים (במקרה של פניית ההורים לרשויות)
ד. האם לא עדיף חינוכית יותר להעניש את הילד בעונש חינוכי (כגון כתיבת עבודה) ולא לבחור בפתרון ה"קל" לכאורה של החרמת המכשיר? (כשאנחנו היינו ילדים והעברנו פתקים, לא היה אפשר להחרים אותם, והמורים מצאו פתרונות... ;)
תודה רב
תשובה
שלום וברכה
אתה מעלה צדדים נכונים מאוד לדיון.
אולם קשה מאוד לכמת אותם. קשה מאוד להכניס למסגרת מדויקת את היחס שבין "שלטון" המורה, בעלות ההורים, זכות הכיתה לשיעור תקין, זכות הילד והחובה, ועוד עניינים רבים אחרים.
מה שנכון אפוא לעשות הוא להפעיל שיקול דעת ושכל ישר. אם מדובר במצב בו החרמה לימים אחדים משמעה פגיעה חמורה בקשר שבין הורים-ילדים אזי צריך למעט ב"ימים אחדים", וכדו'.
זו העמדה ההלכתית היסודית. לגבי שיקול הדעת החינוכי וכדו' – זה שיקול דעת חינוכי, שנתון לאלה המופקדים באותו מקום על החינוך.
ברם, אם תקנת הקהל, המבוטאת בחוזר משרד החינוך, היא שאסור להחרים – זו תקנת הקהל, וחובה על כל אחד לציית לה. בסמכות הקהל לקבוע תקנות בתחומים אלה, וההלכה מתקפת אותם, והופכת אותם לחלק מדיני ההלכה.
לכן, כל מה שכתבתי הוא בלתי רלוונטי, זולת אם ישונה חוזר המנכ"ל.
כל טוב