שאלה
שלום הרב.
אני קורא כעת את 'בצלמו', ואם יהיה לרב זמן אשמח אם ישיב לשאלותי.
בעמוד 137, תחת הכותרת 'הכל לטובה?', נכתב: "ישנם יחידים שראוי להם לחיות בקוטב האמונה המוחלטת שהכל לטובה", ואינני מבין - הרי אם אכן הכל לטובה אזי ודאי הוא שאין זו הנהגה אלוקית רק עם אותם יחידים, מה גם שניתן בקלות לומר כי הנהגת רבי עקיבא ונחום איש גמזו הינה יוצאת מן הכלל שללמד על הכלל יצאה, ושגם לנו יש ללמוד ממעשיהם.
בנוסף, נשמע מהמשך הדברים שאין פירושה של 'אמת' - טוב, כלומר שברכת 'דיין האמת' בהכרח מצביעה על כך שלא הכל לטובה, בכך שהיא באה במקום ברכת 'הטוב והמיטיב'. אולם מדוע לא ניתן לומר כי אף אמת היא טוב - לטובה, ומשמעות ברכה זו היא אך לציין מידה שונה בה מנהיג הקב"ה את עולמו בסיטואציות מסויימות, שודאי גם הן מולידות טוב?
מעבר לנ"ל, ברמה התיאולוגית, וביחס למסקנה העולה מן הפרק - האם באמת ניתן להעלות על הדעת כי לא יהיו כל מעשי הקב"ה בעולמו מכוונים לטובה, ולו רק מעצם היותו הטוב המוחלט שודאי טוב לכל? האם אי היותו של אדם נביא ובעל יכולת להבין כיצד כל הנעשה מכוון לטובה שוללת ממנו להאמין כי אכן הכל הוא כזה? איך ניתן להאמין באלקים שבעולמו יש אי צדק, כלומר - לא הכל טוב, שכן ודאי שאמירה שהכל אכן לטובה משמעותה גם שייסורים המכפרים ודברים מהסוג הזה נכללים אף הם תחת הכותרת 'לטובה', ואינה באה להתכחש למציאות של כאב וקושי בעולם?
תודה רבה.
נ.
תשובה
שלום וברכה
תודה רבה על העיון בדברים שכתבתי, ועל כך שאתה מכריח אותי לבחון מחדש נושאים שונים, בשאלותיך הטובות.
הבה נתחיל מהגדרת "לטובה". הספר שלי עוסק בחוויה הקיומית של האדם. הוא אינו עוסק בשאלות פילוסופיות תיאולוגיות מופשטות. כאשר אנו עוסקים בשאלות העקרוניות ביחס לאלוקות, הרי שדומה כי בוודאי שריבונו של עולם פועל לטובה במובן המוחלט של העולם בכללותו, וזו היא הטובה האלוקית האין-סופית מעצם קיומו של האלוקים.
מה שאני עוסק בו בספרי אינו קשור לכך כלל וכלל. הוא קשור לחוויה הקיומית של האדם, ולפעילות "לטובה" לפי המושגים של האדם. טענתי היא שרובנו לא מסוגלים ולא מחויבים לחיות לפי המושגים של "טובה" אלוקית, אלא לאור המושגים של "טובה" אנושית. כשכואבת לנו הרגל אין אנו נדרשים לומר לעצמנו כי זה לטובה, אלא שאנו צריכים לצעוק שכואב לנו, וללכת לרופא לרפא את הרגל. בוודאי כשבא עלינו אסון, אנו אמנם מברכים על הרעה, אולם הברכה אינה "הטוב והמיטיב" אלא "דיין האמת". זו לא שפה של "טוב" אלא שפה של הכרה ב"דין". אין אנו חיים לאור התפיסה שמה שאירע לנו הוא "טוב" אלא לאור התפיסה שמה שאירע לנו הוא "רע". כך חיו כל גיבורי המקרא, ורוב מוחלט של התנאים והאמוראים.
רבי עקיבא ונחום איש גמזו היו אפוא יוצאים מן הכלל. גם ליוצאים מן הכלל יש תפקיד בעולמנו, והם בוודאי מקרינים עלינו מעצם העובדה שאנו למדים שיש כאלה שכן חיו לאור המושג "טובה" במישור האלוקי (על תפקידם של אנשי הקיצון כתבתי כאן: http://ypt.co.il/show.asp?id=20484ן), אולם אנו לא חיים בדרך זו.
כל טוב