שאלה
בספרו של הרב רשו"ת היחיד הרב נותן פסיקה על שמירת הלכות נידה, וספציפית העברת חפצים מאיש לאישתו, ופסיקתו היא שמותר להעביר חפצים בציבור וכי הלכות נידה אילו אינן שייכות בציבור...
שאלתי היא: ידוע כי ההלכה נפסקת על פי המציאות, במצב שהמציאות הדתית יותר חזקה או לחילופין מי שמרגיש שמצבו הדתי יותר חזק. האם הרב היה פוסק שחייב לשמור על הלכות הנידה גם בציבור או שגם במצב כזה הרב היה מורה שלא כדאי מפאת כבוד האישה וכ'ו? תודה מראש על האפשרות לשאול וכן מצטער אם נשאלה בעבר שאלה דומה
תשובה
שלום וברכה
ראשית, צריך לדייק במילים. לא כתבתי על "הלכות נידה בציבור". אלא בוודאי חלים גם חלים. כתבתי על הושטה מיד לידה שלא אישה נידה בציבור, שזה פרט בדיני הרחקתה מנידה.
נקודת ההנחה של השאלה "ידוע כי ההלכה נפסקת על פי המציאות" אינה ידועה לי כלל ועיקר.
יחסי הלכה ומציאות הם הרבה יותר מורכבים. בראש ובראשונה ההלכה מסתערת על המציאות ומבקשת לשנות אותה; מפגשה עם המציאות הוא בעל משמעויות רבות, ולעתים ההלכה מתחשבת במציאות, לפעמים היא כוללת את המציאות בתוכה, לעתים היא אומרת דברי בדיעבד וכדו´, ועל כן – מדובר בכלל הרבה יותר מורכב.
צריך לבחון כל מקרה לגופו.
לגבי הנושא הנידון: פוסק ההלכה מציב לדיון את רמת האיסור של העברה מיד ליד (דרבנן), את הסיבות לאיסור (הן שמא יגע, והן סברות נוספות) - מצד אחד, ומצד שני את כבוד הבריות שהוא עיקרון בהלכה, ולאור זה הוא פוסק: יש שפסקו שבכל זאת לא יושיט, יש שפסקו שיעביר בצורה שונה, יש שכתבו כי כאשר זו מערכת השיקולים האחת מול השניה גובר כבוד הבריות וכדו´. כבוד הבריות גם הוא חלק מהיותו של אדם במצב של "דתי יותר חזק", ועל כן האדם היותר דתי חייב להקפיד על כבוד הבריות אפילו יותר מאחרים. בשל כך, אם אשתו של מי שהוא "דתי יותר חזק" נפגעת – הוא חייב להקפיד בהלכה המקפידה בכבודה.
כל טוב