רוצה להיות אמיתית! נמאס לי לעשות פוזה דוסית על החברה

שמעת פעם על רבי יוחנן בן זכאי?
אז עד שתרוצי לויקיפדיה בואי נאמר בכמה מילים שהוא היה אחד מגדולי התנאים שהסתובבו כאן,
וגם המנהיג בה"א הידיעה שהחזיק פה את העם לאחר השבר הנוראי של חורבן בית המקדש.
כן, יבנה וחכמיה – זה הוא.
עכשיו, למה אני חופרת לך עליו? כאילו מישו חשוב והכל, אבל בכל זאת שאלת משהו אחר...
אז שימי לב –
רגע לפני שרבי יוחנן נפטר מבקרים אותו התלמידים שלו ומבקשים ברכה,
ורבי יוחנן בלי להתבלבל בכלל מברך אותם: ´יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם´.
זה בסדר. גם התלמידים שלו ממש לא ציפו. ואפילו היו בשוק: ´עד כאן?´ היו שתי המילים היחידות שהם הצליחו להפיק מגרונותיהם ההמומים.
ורבי יוחנן רק אמר להם: ´ולואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם´.
על פניו סיפור דיי מוזר, ואולי יש כאלה שיגידו -
´באנ´ה כבוד הרב, כבוד הרב, אבל כנראה קרה לו משהו, אולי זאת הזקנה מי יודע...´.
כי נכון, שבהכרה השכלית היראה שלנו מהקב"ה יותר גדולה משל בני אדם,
או לפחות בשאיפה שלנו אנחנו לגמרי שם. אבל מכאן ועד לברך את זה?!
למשל, הוא יכול היה לברך אותם ´יהי רצון שתיראו מהקב"ה באמת ובלי שום פוזה´.
אז למה בשם כל ה´למות´ שבעולם הוא בחר דווקא את הניסוח התמוה פלוס הזה?
לא יודעת מה איתך, אבל אני כל פעם שאני קוראת את הסיפור הזה מחדש, אני מוצאת ת´צמי נדהמת מעוצמת החכמה של רבי יוחנן.
נכון שהוא היה יכול לברך אותם אחרת, אבל הוא בירך אותם דווקא ככה כי באותה נשימה הוא בעצם אומר להם בסאבטקסט:
´הי. חברה´לך, לגמרי טבעי שתעשו ולא תעשו דברים מסויימים לעיני החברים שלכם מאשר כשזה יהיה רק אתם והקב"ה´.
כמו שכבר אמרנו ברור שאם נדבר על האידיאל וברמה הפילוסופית של הדברים ואני אשאל אותך
ממה את יראה יותר מלעמוד מול הקב"ה או מול החברה שלך? אז תגידי שמהקב"ה,
כי כמו בהרבה דברים בהכרה השכלית המצב שלנו X ובהכרה החושית שלנו המצב בכלל Y.
נגיד קחי לדוגמא תפילה, כשתהיי עם חברות שלך בטיול וכולם ישלפו סידורים 10 דק´ לפני שקיעה
יהיה לך הרבה יותר קל ללכת בתלם לשלוף גם ולעמוד מול השקיעה המדהימה ולהתפלל מהמקום הכי אמיתי בעוצמות של תפילת נעילה.
אבל... אם בדיוק תהיי לבד בחדר שלך ותיראי סרט יהיה לך קצת יותר קשה לעצור על הפאוז ולשלוף סידור.
אז את יכולה לאכול ת´צמך על עצם העובדה לארוחת בוקר, צהריים וערב.
ו..את יכולה גם להבין שיש כאן משהו שקורה וטבעי שהוא קורה,
ועדיין אף אחד לא אומר שזה הולך להיות האידיאל הבא שלך בעבודת ה´.
כי כידוע ביהדות יש לכוונת הלב משקל.
ומעבר לזה המטרה היא לעבוד את ה´ ולא את (או על) עצמנו עם הכבוד שנקנה בעמל דוסי.
אז עצם העובדה שאנחנו כאן, כבר מראה שעלית על הגל הנכון, כי אין ספק שמודעות זה חלק חשוב מהמשחק כאן.
לדעת שיש משהו שלא מוצא חן בעייניך ואת רוצה לעבוד עליו זה כבר 50% מהדרך.
כשעכשיו השאלה היא כמובן מה עושים עם אותה תחושת בעעעע... בבטן שגם הראש מסכים שיש לה סיבה מוצדקת.
צדקה מי שאמרה ´אחרי המעשים נמשכים הלבבות´ רק צריך לזכור שיש דברים שעד שהם עובדים צריך לפרגן להם ת´זמן.
במקביל אולי גם תנסי להרגיל את עצמך לעשות דברים בשושו, דווקא כשאין לך קהל ואפ´חד לא רואה, לא יודע, לא שומע...
יכול להיות שהתחושה שתהיה לך אחר כך תוליד בך משהו אחר לגמרי.
והכי חשוב פשוט לעמוד מול הקב"ה, ועכשיו יותר מתמיד שהוא כל כך קרוב אלינו, כאן בשדה,
לצעוק אליו ש´הרחמן הוא יטע תורתו ואהבתו בלבנו, ותהיה יראתו על פנינו לבלתי נחטא´,
והכי הכי חשוב – ש´יהיו כל מעשינו לשם שמיים´!!
דווקא כי מדובר בדבר המסור אל הלב, להתפלל אל מי שהלב שלנו מופקד בידיו שיעזור להתכוונן למקום הנכון.

חודש טוב
רינת
rintz3@gmail.com