רוצה חבר!- עוד על קשר בגיל צעיר

שלום לך!
אני רוצה לפתוח קודם כל בכך שהשאלה שלך היא מעולה. והיא מעולה בעיקר כי התשובה עליה היא ממש לא חד משמעית. הרי בסופו של דבר, יש זוגות שהכירו בדיוק בגיל הזה וגם התחתנו אח"כ, והם לא "נחותים" מבחינת האופי שלהם מאנשים אחרים. כלומר, בדיוק כמו שכתבת, הם הצליחו לבנות את עצמם גם בתוך המערכת הזוגית שלהם.
והעניין הזה מחזיר אותנו בדיוק להתחלה ולשאלה העיקרית – אז מה כל כך רע בזה??

כדי לענות על השאלה הזו, כדאי קודם לבדוק מה המשמעות של קשר זוגי ומתוך זה נוכל להבין האם הוא טוב לנו בשלב הזה, בגיל 15.5, או שאולי צריך לחכות איתו עד לשלב מאוחר יותר.

קשר זוגי הוא אחד הדברים הטובים והנעלים שכל אחד מאיתנו מייחל לעצמו. בקשר זוגי שהוא טוב יש מי שמקשיב לנו, מכיל אותנו, ומקבל אותנו כמו שאנחנו. בקשר זוגי טוב יש תחושה של מנוחה. שלא צריך כל הזמן להסביר מי אנחנו ומה אנחנו.
אבל! וזה אבל חשוב, קשר זוגי הוא גם מלא בהתמודדויות. שני יחידים שביחד בונים משהו משותף שהוא אחד, כשכל אחד מגיע עם עולם ערכים משל עצמו, וביחד, על אף כל המפריד, מנסים לגשר ולחבר משהו אחד.
בשביל זה כל אחד צריך לדעת להתגמש. לדעת איפה לוותר ואיפה להתעקש.
קשר זוגי מתחיל אמנם מרצון אגואיסטי שלנו, כי טוב לנו עם הצד השני, אבל בסופו של דבר הוא בדיוק ההפך מאגואיזם. הוא בדיוק ההפך מראיה פרטית ומצומצמת של הרצונות שלי והוא כולל המון התחשבות בצד השני.

כדי להיות חלק מזוג, צריך קודם כל להכיר את עצמינו, לדעת מי אנחנו, מה אנחנו חושבים על כל מיני סוגיות, כדי שגם נדע איפה ומתי אנחנו מוכנים להתפשר לטובת הצד השני, ובאילו נקודות אנחנו מתעקשים ולא מוכנים לוותר.
את נמצאת בשלב הכל כך קריטי של ההכרות העצמית שלך. זה השלב שבו את לומדת להכיר את עצמך ואת הרצונות שלך. עוברת משלב של ילדות והתנהלות מתוך דחפים כמו ילדה קטנה, שרוצה את הכל-כאן-ועכשיו, לשלב של אדם בוגר שרואה ומבין שיש מורכבויות. וזה השלב שהכי טוב לעשות אותו לבד. עם עצמך. בלי לבלבל את עצמך עם רגשות לבחור כזה או אחר. אחרי שתלמדי להכיר את עצמך ואת הרצונות שלך, תהיי הרבה יותר מוכנה ובשלה לקשר זוגי שגם בע"ה יוביל לחתונה והקמת משפחה של ממש. אבל בשביל זה צריך להגיע שלב מקדים. שלב של התפתחות אישית.

עכשיו, חשוב לי להביא גם את העניין ההלכתי. שהוא לא פחות חשוב.
תראי, בשורה התחתונה, אחרי כל הנימוקים והתירוצים והסיבות, אנחנו אנשים דתיים. וככאלה, יש לנו האמונה ויש לנו את ההלכה שקובעת לנו את המותר והאסור.
תחת ההנחה שהחברות נשארת כחברות בלבד, יש לכם בעצם לפחות 3 שנים "לתחזק" אותה כחברות, עד שתסיימו ללמוד ואת לפחות תסיימי שנת שירות אחת. והמצב הזה הוא כמעט בלתי אפשרי לשמירה על גדרות ההלכה בנושא ייחוד ונגיעה. וכיוון שאנחנו אנשים דתיים, האופציה של לעבור מלכתחילה על ההלכה, היא לא דבר אפשרי. ולכן, בגלל העניין הזה של הנגיעה והייחוד, חברות בגיל כזה היא פסולה.
זה מבאס. מאוד אפילו. אבל חלק מההתבגרות שלנו, גם השכלית וגם האמונית, היא להבין שיש פעמים שאנחנו נדרשים לשמור על גדרות ההלכה גם אם אנחנו לא לגמרי מבינים אותם ונורא מתחשק לנו לעשות את ההפך. בדיוק כמו שנורא מתחשק לנו לאכול גלידה חלבית אחרי ארוחה בשרית, ואנחנו בכל זאת מקפידים לשמור על ההפרדה של השעות, גם אם לא תמיד ברור לנו למה, ובכלל לא אכלנו בשר ממש אלא רק משהו שהוא "בחזקת" בשרי, ככה גם פה.

כדי לא לבאס אותך, ובמיוחד כי חשוב לי שתדעי שבכל זאת יש הגיון אחרי ההלכה, וחכמים לא קבעו הלכות מנותקות מהמציאות שאפשריות רק לאנשים שהם "צדיקים". אני רוצה לעמוד קצת על ההיגיון שמאחורי הדרישה ההלכתית הזו שתובעת מאיתנו לשמור נגיעה ועל הלכות הייחוד.

חכמים ידעו והיו מודעים כבר אז ליצר האדם. לרצון שלנו לקרבה עם בני המין השני. זה טבעי ובריא. אבל זה טוב כשזה קורה בזמן שלו. בצורה מקודשת של נישואין. לפני כן, זה לא שייך. בדיוק בגלל זה הם שמו לנו גדרות. כדי שלא נגיע חלילה למצב שבו אנחנו כבר לא מקדשים את עצמינו. הגדרות האלו כוללים את איסור הנגיעה והם כוללים את הייחוד שהרעיון העומד במרכז שניהם הוא שלא נביא את עצמינו לידי ניסיון, שלא נגיע למצב שבו השכל כבר לא ישלוט ונלך אחרי הלב שלנו.
את מבינה? דווקא בגלל רגישות היתר של חכמים, קיבלנו את הגדרות האלו.

חכמים כבר קבעו לנו שהגיל המתאים לנישואין, או לכל הפחות המינימאלי אליהם הוא גיל 18 (ואין לי ספק שהיום היו אפילו מעלים את הגיל עד לשלב מאוחר יותר). והגיל הזה נקבע כי גם חכמים ידעו שיש לאדם צורך בהתפתחות אישית. בדיוק כמו שכתבת ואת יודעת. וכבר הרחבתי למעלה. לפני שאנחנו מקימים את עצמינו בזוג, מתחתנים ומקימים משפחה, חשוב מאוד שנדע ונכיר את עצמינו. שנגבש את עצמינו ואת הדעות שלנו ביחס לכל מיני נושאים, ונברר את המקום האמוני שלנו.

ברור לי שההתמודדות היא קשה, ואני אגלה לך בסוד היא קשה לכל אדם שצמא לקשר. אבל היא הכרחית. וכמו שכתבתי בהתחלה, זה חלק מתוך ההתבגרות האמונית שלנו. להבין שלפעמים אנחנו לא מבינים הכל וגם אם אנחנו מבינים לא תמיד קל ליישם.

אם תרצי לפתח את הנושא עוד, את מוזמנת לפנות גם במייל.
הרבה הצלחה,
סיון
sivanlax@gmail.com