שאלה
שלום!
קשה לי נורא,
כולם פוגעים בי,אפילו האנשים שהכי קרובים אליי.
בהתחלה חשבתי שזה לא רע וזה אפילו טוב הרגישות שיש בי,ואני יכולה להוציא מזה המון דברים טובים בעולם. אך די כבר,כולם רומסים אותי,בייחוד שבעולמנו אין שום כבוד לתמימות, רגישות, ביישנות, עדינות וכו'.
אני עדיין חושבת שזה טוב אך למה מגיע לי לכאוב ככה? לבכות ככה? אני לא יודעת מה לעשות כי האנשים שפוגעים בי הם קרובים מאוד (משפחה, חברות) וזה לא ניתן להתרחק מהם למרות שאמרתי להם כמה וכמה פעמים והם יודעים שאני רגישה, הם כאליו רוצים לחנך אותי,לרסן אוותי מול העולם הרע, ולדעת לעמוד מול פגיעות. אבל באמת שאין לי כוח,זה גורם לי לעצבות נוראה ולבדידות..כי אם אני איתם אני רק נפגעת.
ובנוסף יש לי חברה,שאני פשוט לא יכולה איתה, אין לי אפשרות להפסיק את הקשר איתה לצערי (בת דודה ושכנה ויש לנו הרבה חברות משותפות), ואני לא יודעת איך להתמודד איתה, אני כבר מתחילה להרגיש שאני לומדת ממנה דברים שאני לא רוצה להיות,למרות שאני מזהירה את עצמי. כל דיבור גאווה שלה זה בשבילה הערכה עצמית אז זה נכון, וזה מרתיע אותי נורא,אני לא יכולה לשמוע את זה,וזה פשוט סובב את כל חייה, הגאווה הזאת. וכן כל ההערות העוקצניות שלה,כאילו לפגוע באחרים כדי להרגיש יותר טובה,ומה שעצוב שזה מצחיק אותה.אני גם לא יודעת איך לעמוד מול הפגיעות האלו, מה לענות?? לפעמים אני שותקת כדי שתבין שגם היא צריכה לשתוק,אך היא לא מבינה למרות שהערתי לה הרבה.
היה לי גם חבר הרבה זמן שאמר לי שאני נורא פגיעה ורגישה, וזה לפעמים מוגזם ואני צריכה לקחת יותר בקלות ולזרום כי אנשים לא באמת רוצים לפגוע בי,וכל פעם שכאילו הדחקתי את הרגישות הזאת הוא ממש העריך אותי יותר,ואמר לי שככה אני הרבה יותר יציבה.
אני כבר לא יודעת,אני הרבה פעמים מתפללת לרבש"ע ומבקשת ממנו שיראה לי איך לנתב את הרגישות הזאת לחיוב ושאני אפסיק להיפגע כבר, ולהדחיק את זה בגרון,ולבלוע את הדמעות כל פעם..
קשה לי נורא עם זה,זה סובב כל רגע בחיי, בגלל הרגישות הזאת והשתיקה מול הפגיעות אני ממש רומסת את כולי, גם מול המשפחה ומול החברות, וככה גם לא מעריכים אותי, ואני מרגישה את זה בכך שכל דבר שאני אומרת אין לו באמת משמעות בעיניהם כי מי אני בכלל, אני מפחדת שאפילו ילדיי לעתיד בעז"ה יפגעו בי חס ושלום ולא אדע איך לפעול..
חשוב לי להדגיש שאני מעריכה את ע
תשובה
בס"ד
שלום לך
מכתבך אכן נוגע ללב, וניכר שהדברים שכתבת אכן מעיקים עלייך מאד.
רגישות היא דבר מבורך מאד, אין ספק בכך. אבל תתפלאי לשמוע שגם עזות מסויימת היא דבר מבורך.
כך פותח הטור את ספר ההלכה שלו: "הוי עז כנמר ... לעשות רצון אביך שבשמים".
ואפילו עם ישראל ששלושת המידות שלהם הם: "ביישנים רחמנים וגומלי חסדים", הם גם "עזים שבאומות".
נראה שאת צריכה לאזן בין המידות שלך, הרגישות שכבר יש בך היא מידה טובה ונכונה, ובזכותה תהיי רגישה כלפי אנשים אחרים, חברות, הורים, אחים קטנים. אבל באותה מידה את זקוקה למעט אסרטיביות, עזות, יכולת לומר את מה שיש לך בשעה שבה פוגעים בך, זו מידה נכונה ונדרשת.
אל תוותרי על הרגישות שלך, היא אכן מידה טובה, אבל תאזני אותה עם מעט עזות.
ולגבי החשש שלא מעריכים אותך, אם את אמיתית עם מה שאת עושה וחושבת, אם את שלמה עם עצמך. לכי עם זה עד הסוף אל תביטי לראות מי מסכים ומי לא מסכים איתך, פשוט תהיי את, והשאר כבר יהיה הסטוריה, בעזרת ה'.
בהצלחה לך