קשר אישי (על תפקידו של המדריך)

מדריכה יקרה – שלום וסליחה על העיכוב הרב בתשובה

שאלתך המצוינת נוגעת בשאלת הליבה של ההדרכה: "מה באנו לעשות כאן?". האם באנו ללמד, לכוון, להיות חברים של החניכים, להיות שוטרים, אחים גדולים? מן הסתם יש כמה וכמה תשובות שמסתובבות בעולם ביחס לשאלה הזו. הנה דעתי שלי - לשיפוטך.
למדריכים יש הרבה קשיים שנובעים מהמצב המיוחד שלהם: הם צעירים, חסרי ניסיון של ממש עם ילדים, בחינוך או בכל תפקיד דומה, אין להם הגדרת תפקיד ברורה, הכשרה ברמה גבוהה או ידע רלוונטי והסמכות המקצועית שלהם בסניף נמוכה מאוד. תשאלי, אם כך, איך התנועה מצליחה בכלל להתנהל ככה? אז ראשית – היא באמת לא תמיד לגמרי מצליחה. אבל ברצינות, אם נתמקד לרגע בעניין הסמכות: איך אפשר לצפות ממדריך להתנהל כמו שצריך כשאין לו שום כלים לשליטה על החניכים שלו?
התנועה היא רק מוסד אחד מתוך כמה ש"מטפל" בחניך. החניכים הולכים יום יום לבית הספר, מדברים עם ההורים שלהם וחלקם גם לוקחים חלק בפעילויות מאורגנות נוספות כגון חוגים וכדומה. וכאן נשאלת השאלה: מה בעצם אנחנו בתנועה מסוגלים לתת לחניך שאף אחד אחר לא יכול לתת טוב כמונו? מהו הדבר שבו אנחנו, המדריכים, טובים יותר מכל אדם אחר בסביבה של החניך? תשובה אחת שאפשר לומר "על בטוח" שהיא לא נכונה היא: משמעת, סמכות ושליטה. בית הספר מצטיין בשטח הזה, כפי שכל אחד מאיתנו יודע מצוין, וגם ההורים יודעים דבר או שניים בנושא. הפוטנציאל הענק שלנו כמדריכים בתנועת הנוער מצוי דווקא בקצה השני של הסקאלה, הקצה החשוב יותר: בחירה, הדדיות ושיתוף פעולה.
כדי להצליח לגייס שיתוף פעולה איכותי מצד החניכים המדריך חייב להצליח ליצור יחסי אמון ברמה גבוהה. זו משימה לא פשוטה והיא יכולה לקחת זמן ממושך. העובדה הזאת מרתיעה הרבה מדריכים שבהתחלה דווקא מנסים ללכת בכיוון הזה אבל פשוט מתייאשים או לא מצליחים לגייס מספיק סבלנות כדי להשלים את התהליך. מה זה אומר ליצור אמון? להגיע למצב שבו יש היכרות טובה ומעמיקה למדי בין המדריך לחניכים, יש אכפתיות אמיתית ביניהם, המדריך מקבל את החניך כפי שהוא, מעריך ומכבד אותו, והחניך מצידו סומך על המדריך, על שיקול הדעת שלו ומאמין שהוא מעוניין בטובתו באופן חסר פניות (כלומר "לא משוחד"). היחסים האלה שונים מיחסי חברות, אם כי הם עשויים להיראות די דומים. השוני העיקרי הוא בכך שכאן, ביחסי האמון שתיארתי, יש בכל זאת שני צדדים עם מאפיינים ותפקידים קצת שונים. אין ביניהם שוויון ואיזון מוחלטים.
דווקא היעדר הסמכות בתפקיד המדריך מאפשר לו "לרוקן" מהפעילות שלו עם החניכים כמה שיותר מרכיבים של "כוח" וכפייה. כך החניך תופס את המסגרת של הסניף בכלל ואת המדריך בפרט ככאלה שאינם כופים עליו לעשות דברים ולא "יושבים לו על הראש" (כמו ביה"ס וההורים...). בא לך לבוא לסניף? סבבה! בא לך לבוא ולא להיכנס לפעולה? גם טוב! אתה הולך באמצע? תמסור ד"ש! המקום של חוסר הכפייה מאפשר למדריך באמת "להיפגש" עם החניך, ולהיות אחת הדמויות הבודדות בעולם שבאמת מקשיבות לו, מגלות כלפיו אכפתיות, אהדה ואמפתיה. כשהחניך קולט שיש כאן מישהו שבאמת מתעניין בו, מקבל אותו כפי שהוא ולא מנסה כל היום לתקן ולשפר אותו, הוא מרגיש בעל ערך ושייך. הוא מרגיש חזק ומשמעותי. רק ממקום כזה, של עוצמה והשתייכות חזקה, אפשר להתחיל וללמוד באופן משמעותי ואפקטיבי על ערכים, אמונה, מוסר, ובעיקר – על עצמנו.
טוב, אז מה עושים בשביל להגיע לשם? את צודקת כשאת מדברת על הקושי שבהפרשי הגיל. קשה למדי לפתח שיחה של ממש עם ילדים בכיתה ד', במיוחד בתוך סביבה סניפית רועשת וקופצנית. מה שכן – שיחה ודיבורים הם לא הערוץ היחיד והראשוני ליצירת קשר. בהתחלה חשוב מאוד ש"תוכיחי את עצמך" ותראי שאת כזאת שיש בכלל מצב לדבר איתה. במילים אחרות – שאת בצד שלהן, את מקבלת אותן כפי שהן ללא ביקורת, הן מאוד מעניינות אותך ואת כל הזמן ערה לדברים המעולים/מצחיקים/חכמים שהן עושות ולצדדים החזקים שלהן. את חייבת להוכיח את עצמך כיוון שבדרך כלל דמויות "סמכות" לא מתנהגות ככה, אלא להיפך: הן מתרכזות בדברים השליליים שאנחנו עושים כדי לתקן ולשכלל אותנו.
כדי שזה באמת יעבוד חשוב שלא תמציאי דברים או "תשקרי". זה ידרוש ממך באמת לחפש כל הזמן את מה שבאמת (!) מוצא חן בענייך בהן, את הנקודות הטובות שאת רואה ומתחברת אליהן ולהפגין את ההערכה שלך לחניכות ואת הכיף שלך כשאת איתן. רק כשהחניכות באמת יאמינו לך, תהיה להם אופציה אמיתית לגשת, לשתף, לספר ולהתייעץ. רק כשהן יאמינו שהן בטוחות, לא עלולות לספוג פתאום "ביקורת חינוכית" ושאת מישהי שמאוד מאוד בצד שלהן – ייפתח עבור כולכן השער אל יחסים מלאים פוטנציאל של שיתוף, הדדיות ואמון כנה ואיכותי.
בהצלחה רבה!
אוהד
nuvy23@gmail.com