שאלה
שלום לכבוד הרב!
יש אישה קשישה שאני מדי פעם הולכת לבקר אותה. לאותה אישה היה בן שנרצח לפני כעשר שנים על ידי פלשתינאים. יש לה עוד ילדים וגם נכדים, אבל היא מרגישה מאוד בודדה, יש לה בעיות בריאות והיא מתאוננת הרבה על מצבה.
כשאני באה אליה היא רוצה שאני אכתוב מכתב לבן שלה שנפטר בו היא מספרת לו כמה קשה לה וגם כמה חיים קשים היו לו בעצמו, ותוך כדי היא בוכה. יש לה הרבה מכתבים כאלה שגם בנות אחרות שבאו לבקר אותה כתבו.זה מאוד חשוב לה המכתבים האלה והיא אוהבת שכותבים לה אותם.
אני לא יודעת כיצד עלי לנהוג. אני מבינה שקשה לה ועברו עליה דברים קשים בחייה, אבל הרי לא בצורה הזו יש להתמודד עם כאב וצער, צריך להתאמץ לשמוח, לא לשקוע בכאב, לחשוב על הטוב שיש לנו. האם אני צריכה לנסות לדבר על לבה בצורה יפה שתחשוב על כל הטוב שיש לה, ושכל מה שה' יתברך עושה זה לטובה וכו'? האם ראוי להמשיך לכתוב את אותם מכתבים בהם היא מבטאת את צערה וכאבה הגדולים, יש שם משפטים כמו- ביום שהרגו אותך גם אותי הרגו. ועוד הרבה משפטים קשים וכואבים. מה עלי לעשות, להגיד לה משהו?
תודה רבה!
תשובה
בע"ה
גם וגם, אם זה חשוב לה - תכתבי איתה ותני לה לבטא את התחושות הכואבות. יחד עם זה , היא זקוקה לעידוד ונחמה, ובע"ה , אני מניח שהנכדים גם גורמים לה אושר ושמחה. סביר בעיני שקשה לה לקבל מבחורה צעירה את הכח להתגבר על מה שהיא חווה, אבל זה שהיא רואה אותך שמחה - זה ודאי יעזור גם לה.