שאלה
אני מקיים אורך חיים חילוני , אך לאחרונה התקרבתי מאד לדת , ואני מתחיל לקיים מצוות שלא קיימתי בעבר , אולם רק מצוות שיש להן משמעות עבורי .
בעקבות התקרבותי לדת נחשפתי לפרקי אבות , שם כתוב :
" שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת.
וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת" (פרק ג' משנה ט') .
האם עלי להבין מכך שעלי לקיים מצוות גם שאיני מבין על שום מה ? , מה הרעיון העומד מחורי הדבר?
תודה מראש !
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום לך.
המשפט אותו הבאת מפרקי אבות "רבי חנניה בן דוסא אומר, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת* וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת" איננו משפט שעוסק בכרונולוגיה , כלומר בקדימות בזמן, אלא בשאלת המשקל הנפשי אותו מעניק האדם לנושא מסויים.
כלומר: כאשר אדם מעניק משקל לשכלו, להבנה שלו, ליכולת שלו להקיף נושא מסוים, יותר מאשר לתחושתו הנפשית כלפי מושג העבירה, החטא והעונש בשל כך, החלטתו ללכת בדרך מסויימת עלולה להימצא בסכנה, שכן ברגע שישנה את דעתו ישנה גם את דרכיו.
אולם כאשר אדם מגיע להחלטה פנימית כי זו האמת ואין בלתה, והחלטה זו מגיעה עד הרובד התשתיתי ביותר בנפש, אז הדרך מוחזקת יותר אצל האדם וקשה לו לסור ממנה.
כמובן שאין חכמינו מבטלים את השכל ואת כוחו, וגם לא קובעים לאדם כי הוא צריך "ללכת על כל הקופה" בבת אחת. יש חשיבות מרובה להתקדמות איטית המתאימה להתפתחות השכלית של האדם ולהתקשרותו הנפשית אל המצוות והמצווה עליהן. מבית מדרשם של חכמים שאמרות את "כל שחכמתו קודמת ליראת חטאו" יצא גם הפתגם "תפסת מרובה לא תפסת", שפירושו שלעיתים על האדם ךהסתפק במועט המתאים לגודלו.
אולם חכמים מכוונים אותנו להעדיף את ה"סור מרע" הפנימי על גבי הבנות שכליות, שעם כל חוזקן, לא תמיד יעמדו בשעת מבחן.
אור וטוב,
נחום.