ציצית

שלום וברכה

אני שולח דברים שכתב הרב ירון בן דוד על הנושא, ואני מקווה שהם לא קשים מידי. אם כן - אנא שוב, ואסביר:



התשובה היא שבקצה המעיל של הכהן הגדול, במקום פתיל תכלת, היו פעמונים ורימונים. מהי מטרת הפעמונים האלה? - נאמר בפרשה: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת". מי הוא זה שצריך לשמוע את הקול הזה? הרשב"ם כותב ששאר הכהנים צריכים לשמוע את הכהן הגדול לפני שהוא נכנס לקדש הקדשים, מכיון שכתוב (ויקרא טז, יז) בעבודת יום הכיפורים: "וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ", ואולם ההסבר הזה קשה מאוד, שהרי הכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים בבגדי לבן וללא מעיל התכלת שלו!
לכן, מסביר בעל "הכתב והקבלה אבל הכהן הגדול צריך לעשות זאת ע"י חוש השמיעה: בכל מקום שהוא הולך הוא שומע את צלצול הפעמונים שמזכירים לו מי הוא ומה תפקידו. בדרך כלל מבינים את הפסוק: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ" - קולו של אהרון, אבל לפי בעל "הכתב והקבלה" אולי צריך להבין שהכוונה לקולו של המעיל, כפי שאכן משמע מתחילת הפסוק: "וְהָיָה " שהפעמונים לא נועדו לאחרים אלא לכהן הגדול בעצמו: כל אדם צריך להיזכר במצוות ע"י חוש הראיה: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'",(=המעיל) עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ".
ואולי זאת היתה מטרת הרימונים, שהיו עשויים מתכלת וארגמן ותולעת שני: בין אם נסביר כמו רש"י - שהרימונים היו תלויים על שולי המעיל בין הפעמונים, ובין אם נסביר כמו הרמב"ן - שכל פעמון היה עטוף ברימון - הרימונים היו מעמעמים את הצליל שהשמיעו פעמוני הזהב. מי שצריך לשמוע את דנדון הפעמון הוא הכהן הגדול ולא כל הסובבים אותו.
שני דברים שהיו על הכהן הגדול הזכירו את ה' בכל רגע: הציץ שעל ראשו, והפעמונים, שהגיעו כמעט לרצפה. אלא שהציץ נראה ע"י אחרים, והפעמונים נשמעו לכהן הגדול עצמו. יש שני הבדלים בין חוש הראיה לחוש השמיעה: כדי לראות משהו צריך להפנות את הראש לשם, אבל אחרי שאתה מפנה את הראש אתה יכול לראות ולהבין הכל בבת אחת. כדי לשמוע משהו, לעומת זאת, לא צריך להפנות את הראש, אבל מצד שני אי אפשר להבין דברים רבים ע"י שמיעה: כפי שאמרו חז"ל (ראש השנה כז, א): תרי קלי לא משתמעי (=שני קולות אי אפשר להבין). הכהן הגדול צריך להיות מרוכז בעבודתו כל הזמן, ולכן אינו צריך להסיט את עיניו כדי לראות את ה'. כל הווייתו היא הויה של קדושה, ולכן אין לו צורך בהזכרת ה' בחוש הראיה, אלא דוקא בחוש השמיעה. כל אדם אחר, לעומת זאת, נקרא לעזוב מדי פעם את עיסוקיו ולהביט בציצית או בציץ (שניהם מהשורש 'להציץ'), ולהיזכר בקב"ה.

כל טוב ויישר כוח