צוות הדרכה צבוע ולא נותן דוגמא אישית

חניכה יקרה – שלום.

השאלה שלך היא זן נדיר למדי של שאלות שמגיעות דווקא מחניכים בתנועות נוער, בעוד מרבית השאלות מגיעות ממדריכים. חשוב מאוד שקולם של החניכים יישמע ושנקודת המבט שלהם תבוא לידי ביטוי, ולכן אני "תופס טרמפ" על השאלה שלך כדי לעודד חניכים וחניכות לפנות, להתייעץ, לספר ולשאול, במיוחד כיוון שמדריכים רבים מבקרים באתר ויכולים להפיק תועלת רבה מהבנה טובה יותר של עמדת החניך. כך שעוד לפני שהתחלנו – כבר הרווחנו משהו טוב מהשאלה! אז תודה.

השאלה מציגה מורכבות מסוימת שכולנו נתקלים בה: אנחנו מושפעים מהרבה מקומות ואנשים. כמעט אף אחד לא יכול לקחת אחריות מלאה על ההשפעה עלינו, וזה בסדר. כל אחד אמור לעשות כמיטב יכולתו במסגרת תפקידו. ועדיין, נתק משמעותי בין "מה שאומרים למה שעושים" הוא תמיד בעייתי ומעורר תרעומת ותחושה לא טובה, כפי שאת מציינת בשאלה.

בעולם בכלל וגם בסניף, מה שחשוב ומעניין זה לא באיזו רמה כל אחד נמצא. זו לא תחרות מי צדיק יותר. מה שמשנה זו ההתפתחות. התזוזה מנקודה אחת לנקודה אחרת, קצת יותר גבוהה. התנועה אל עבר מטרות שבחרנו (לא סתם קוראים לזה "תנועת" נוער...). אז נכון שהתנועה היא כללית – יש ערכים מסוימים לסניף, יש חוקים וכללים, יש יעדים משותפים, אבל היא גם פרטית כיוון שכל אחד ואחת מהמדריכים ומהחניכים נמצאים במקום קצת אחר, וכמו שאמרת נכון – גם מגיעים מרקע שונה ומוקפים בסביבה אחרת. ובמצב של הטרוגניות גדולה כדאי יותר מתמיד לזכור שלכל אחד יש את הקצב שלו ואת הזמן שלו לעשות מהלכים, ויש גם הרבה דברים שאחרים עושים בלי שאנחנו בהכרח יודעים על זה. ולכן שיפוטיות היא באופן כללי נקודת מבט לא מאוד טובה כשאנחנו עומדים בסניף ומביטים סביבנו, כיוון שמבט כללי לא יכול לגלות לנו מה באמת קורה, ועם מה כל אחד מהאנשים שסביבנו מתמודד.

כולנו מתמודדים עם משהו, בדרך כלל עם כמה משהואים. לפעמים מה שמעסיק ומטריד אותי מטריד גם את החבר שלי, ולפעמים אני מודאג ממשהו שהוא רגוע לגביו לחלוטין. ולכן הסניף לא אמור להיות בית משפט שבודק כמה כל אחד צבוע, אלא חממה שבה אפשר להתמודד – ביחד ולחוד – עם מה שמעסיק אותנו, עם האתגרים שלנו. צניעות (למשל) זה מושג מאוד יחסי. יש בחברה הדתית והחרדית המון מגזרים ובכל אחד מהם יש הגדרות קצת שונות לצניעות. אז מה האמת? מי צודק? מי צבוע? אנחנו לא יודעים וזה גם לא ממש מעניין בעצם. מה שמעניין אותנו זה לאפשר לכל אחד ללכת בכיוון שהוא הציב לעצמו, לעמוד באתגרים שנראים לו חשובים, להצליח את ההצלחות הקטנות שלו וכל הזמן להמשיך הלאה להצלחה הקטנה הבאה. במובן הזה, גם את מתבוננת בעצמך ומחליטה איפה את משקיעה כוחות נפש ועבודה. במה את מעוניינת להשתפר עכשיו. מה האתגר, מה הפרויקט, מה נמצא במרכז תשומת הלב. זו החלטה שלך כיוון שאת מכירה את עצמך טוב יותר מכל אחד אחר. לפעמים ההורים עוזרים לנו להחליט מה ההתמודדות הבאה, לפעמים המדריך או חבר טוב. אבל כולנו נמצאים בהכרח במצב "לא מושלם" ובפער בין המציאות לבין האידיאל שאותו אנחנו מנסים לצמצם.

אני מסכים איתך שמדריך שהוא עצמו מתמודד עם עניין מסוים ו"לא ממש סגור עליו", אולי עדיף אם הוא לא יקדיש יותר מדי מהפעילות עם החניכים דווקא לאותו נושא. מגוון הנושאים שאפשר להתייחס אליהם בהדרכה הוא גדול ורחב, וממש לא חייבים לבחור דווקא משהו שמהווה "נקודת תורפה", שיכולה בעצם – כמו שאת מתארת – לצאת קצת עקום. לפעמים מדריכים בוחרים נושאים שנראים להם חשובים וקשורים לסניף, גם אם למעשה יש פער משמעותי בין ההתנהגות שלהם עצמם לבין מה שהם מחנכים לו. במצב שאת מתארת, שבו אין לך ממש איך להגיע למדריכים או לקומונרית ולדבר איתם על זה, לא ברור מה עוד אפשר לעשות, ואולי אפשר להתנחם בכך שעצם העובדה שה"צביעות" לכאורה הציפה אצלך תחושות חזקות כל כך, תסייע לך להימנע משגיאות דומות בעתיד, וזה לא מעט.

עוד נדמה שחלק מהתסכול שלך לא נובע רק מהפערים בין המסר למציאות, אלא גם מהעובדה שהמסרים לא בהכרח מעבירים משהו מהותי אלא קצת "סיסמאות" שכולם בעצם מכירים. אני כמובן לא מכיר את הסניף או המדריכים שלך, אבל פשטנות היא מכשול די נפוץ לאו דווקא בתנועות נוער אלא גם בבתי ספר ובכלל. אפשר למשל לדבר על צניעות במונחים של "כמה קצרה החצאית" או של "האם נגעתי או לא נגעתי בבן/בת". אז כמובן שאורך החצאית או נגיעה הם דברים משמעותיים כשלעצמם, אבל הם רק חלק מסוים מהמושג "צניעות" בכללותו. ולכן גם המוטיבציה שלנו לעקוב אחרי מין "פנקס חוקים" בלתי מובן היא נמוכה יחסית, ובצדק.

ולכן, אם מדברים על מושג רחב כמו צניעות, אולי יש מקום לדבר לא רק על דברים טכניים כמו סנטימטרים בלבוש אלא על ההיגיון והמהות שעומדת מאחוריהם בהקשר הרחב יותר. הרי ברור לנו שאפשר להתלבש בשיא הצניעות ועדיין להיות מאוד לא צנועים, ואולי גם ההיפך במידה מסוימת. אולי אם תרימי את הכפפה ותבקשי להעביר לקבוצה שלך פעולה או שתיים בנושא, יהיה בכך כדי להאיר קצת את הנושא בצורה יותר משמעותית. וזה כבר יכול להיות רווח גדול עבור כולם.

אז לסיכום: האכפתיות הכנה שלך והתסכול ממה שקורה בסניף הם נקודת פתיחה אפשרית ליוזמה, לשינוי שמגיע ממך. חניכים לא חייבים (ואולי גם לא "צריכים") להיות פסיביים לחלוטין ופשוט להקשיב לכל מה שהמדריכים אומרים ולהנהן במרץ. קבוצה משמעותית היא כזאת שבה החניכים הם לא "לקוחות" אלא שותפים. אז את בהחלט יכולה לרתום את החשיבה שלך בנושא לפעילות קבוצתית מעניינת. רק כדאי לנסות לא להכין את הפעילות הזו כ"משפט שדה" אלא כניסיון להאיר כמה צדדים פחות מוכרים בסוגיה, ולהעלות נקודות למחשבה ולדיון. במובן הזה ה"הקשבה" לא מותנית בשינוי ממשי אלא בעצם הדיון והחשיבה המשותפת. כתבת שאת רוצה שהסניף יהיה "משהו גדול שבאמת יכול לעזור לנו", אבל הסניף לא שייך למדריכים ואפילו לא לקומונרית. הוא שייך לכולם וכולם שותפים בו ויכולים לבחור לקחת חלק בתהליכים שמתקיימים תחת קורת הגג שלו. ולכן במקום לחכות למדריכים ש"יעזרו", גם החניכים יכולים לעזור לעצמם, ולעזור למדריכים להכיר אותם טוב יותר ולהגיע ביחד מטרות משמעותיות עבור כולם.

בהצלחה גדולה!

אוהד

nuvy23@gmail.com