פתאום מרגישה ירידה, ולא יודעת מה לעשות

ת´אמת,
במבט ראשון באתי לכתוב לך את כל מה שבדרך כלל אומרים במקרים כאלה:
אל תדאגי זאת ירידה לצורך עלייה, ושהעיקר כשמרגישים ככה חשוב לא ליפול מהנפילה עצמה.
או שאם בא לך בואי נתחיל לחשוב ביחד ממה הכל התחיל,
ושבכלל בקצב הזה עוד בסוף תהיי הצדקת האולטימטיבית.
אבל לא יודעת למקלדת שלי לא ממש יוצא לכתוב ת´דברים הנ"ל.
לא יודעת אם זה הי"א בחשון שמציץ לו מהיומן שלידי,
או שזה דווקא אודי דוידי שנמצא לו פה ברקע עם ה´מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה´.
מה שכן אני יודעת זה שמאמא רוחל עולה לי במחשבות והיא נראית לי גם התשובה לשאלה שלך.

תגידי, שמעת פעם על יום פטירת שרה אמנו?
לא?
זה פסדר. אל תיבהלי את לא עד כדי כך בירידה רוחנית, גם אני לא שמעתי.
ויום פטירת רבקה סלש לאה אמנו זה גם לא משהו שנמצא אצלנו בלוח שנה,
אז רגע מה קורה כאן? איך קורה שמארבע יוצאת אחת,
ורק רחל זוכה שנציין ת´תאריך שהיא נפטרה בו?
נכון, אפשר ללכת על הכיוון שחשון גם ככה הוא חודש יָאַבְּש ולכן חייבים לגוון אותו,
אבל בינינו הצורת חשיבה הזו היא סוג של חיים קלים לעצמנו.
כנראה יושב פה משהו ´קצת´ אחר.
רחל אמנו היא לא כמו כל האמהות יש בה משהו טיפהל´ה שונה.
היא אמא שתמיד בדרך. היא אף פעם לא מגיעה למטרה הסופית.
עד שהיא מתחתנת עם מי שהיא רוצה אב´שלה מוציא לה ת´מיץ.
אחר כך לאה יולדת והיא רק רואה את כל החברי´ה העליזה שמסביב, ת´מטרנות והטיטולים,
ואוכלת ת´לב.
אחר כך כשסופסוף נולד לה בן והיא מתפללת לעוד אחד,
אז ברגעים המאושרים שעוד חיים באים לעולם הלידה מסתבכת וכאן גם מגיע הסוף.
בעצם הוא לא ממש מגיע. אפילו בסוף נראה שהיא לא ממש מצליחה להגיע למנוחה והנחלה.
חשבת אחת מהאמהות, חשבת מערת המכפלה?
אז זהו שלא. קוברים אותה איפשהו בדרך, דרך בית לחם קוראים לזה.

מסתבר שדווקא רחל היא זו שנבחרה ללמד אותנו, הילדים שלה את הערך של הדרך.
לכן היא גם היחידה שמציינים את התאריך פטירה שלה,
כי תורשה היא מעבר לגנים של עיניים בגוון אגוז ושיער גולש,
היא בעיקר של נכסים רוחניים. של כוחות. של גבורת נפש וגדלות.
רחל מלמדת אותנו בצורה הכי פשוטה ואמיתית לראות ת´מתנה והכוח שיש בתהליך עצמו.
לדעת מה זה לחיות את החיים בלי להגיע ל... אלא להנות מ...
להבין ש´השלמות היא ההשתלמות´ שהרב קוק דיבר עליה היא מעבר למשחק מילים יפה.
יש כאן מציאות חיים שחייבים לקנות בנפש.
לראות בדרך מטרה בפני עצמה ולא רק איזה עיכוב-מעיק-שיעבור-כבר-אמן.
והעיקרון הזה נכון לכל דבר בחיים, ו..כן! גם (אם לא במיוחד) לכל התיק הזה שנקרא עבודת ה´.
עבודת ה´ כשמה כן היא עבודה. תהליך שעוברים ועובדים בו כל החיים.
מה חשבת שסתם לדוד המלך הייתה מוזה והתפלק לו באחד המזמורים ´ישמח לב מבקשי ה´´?
מה, למה הוא לא אמר מוצאי ה´, הרי תכל´ס זה הרבה יותר משמח, לא?!
אלא שבאמת האישו זאת הבקשה.
הדרך היא מטרה לא פחות, שלא נאמר פי אלף יותר חשובה מאשר המטרה עצמה.
יופי תהיי שוסית דוסית בטירוף. ואז?!.. היצר הרע שלך יתפטר?
באמת שלא נעים לי לבאס למישהי ת´צורה, אבל את ´ככל שאדם גדול יצרו גדול ממנו´ לא את ולא אני המצאנו.
אנחנו הילדים של מאמא רוחל, אנחנו הולכים בדרך,
כל אחד בדרך שלו. בניסיון שלו.
והכי חשוב לזכור לקחת שמה שקור[ה] - קור[א] לנו!
מזמין אותנו: ´פסססט. הי את. כן, כן, את!
בואי שנייה, תנסי לגלות איזה כוחות בנפש הסיטואציה הזאתי מזמינה אותך למצוא אצלך´..
וכשזאת הגישה מדהים לראות איך מרגישים קצת יותר טוב ושאולי בעצם לא הכל כזה קווץ´,
ותסכימי איתי שמכאן אפשר רק לגדול.

כל הטוב שיש
רינת
rintz3@gmail.com