שאלה
כבוד הרב שלום,
שאלה זו נשלחת ממקום מפוחד וכואב.
לפני אך כמה ימים, זוג שאנחנו מכירים איבד את תינוקם. לזוג ארבעה ילדים בריאים, אך התינוק החדש מת בתוך הרחם זמן קצר לפני תחילת הלידה. לפי הרופאים, לא היה ניתן לעשות דבר כדי למנוע את האסון.
שכנה אחרת שלי עומדת לעבור ניתוח קיסרי בפעם הרביעית. לזוג ארבעה ילדים בריאים. ידוע שהסיכון בלידות קיסריות חוזרות הולך ועולה.
גיסתי, לאחר ארבעה ילדים בריאים ושלמים, ילדה תינוקת בעלת בעיה התפתחותית קשה, ואין שום סיכוי שבעולם שתהיה אי פעם ילדה רגילה. הדבר גורם צער רב וקורע את המשפחה.
חברה נוספת ילדה שלושה ילדים בריאים בהפרשים של שנה בלבד, ואף שהייתה מותשת, נכנסה שוב להריון. ההריון הזה נגמר בלידה מוקדמת מאוד ותינוקת שהייתה בפגייה במשך חודשים, עד שעלה ביד הרופאים להוציאה מכלל סכנה ב"ה, וגם עכשיו הילדה ממשיכה בטיפולים פיזיותרפיים. לחברה נאמר שהרחם "עייף" משום שלא ניתן לשריר מספיק זמן להשתקם ולהתכווץ בין ההריונות.
אני מנסה להרות בפעם השלישית כבר זמן מה, אבל עכשיו שוקלת להפסיק את הניסיונות וההשתדלות. יש לי שני ילדים בריאים ב"ה. האם מוטלת עליי החובה ההלכתית להתאמץ ולהשתדל להרות שוב, אם אני מפוחדת כ"כ מן האסונות הניחתים על האמהות סביבי, והסיכון הרב שהן לוקחות על עצמן, במודע או שלא במודע?
לידה היא סיכון. נכון שכיום תמותת האמהות והתינוקות ירדה מאוד, אך עדיין זה סיכון, ולא סתם יולדת מברכת "הגומל". האם, לאחר לידת כמה ילדים בריאים, אין זה נכון לומר, "אנחנו מודים על מה שיש, ובוחרים לא להסתכן שוב"? האין כאן בבחינת "ונשמרתם לנפשותיכם"?
האין זה אפילו חוסר אחריות להמשיך וללדת, גם אם משתוקקים מאוד לילדים? הרי הילדים שכבר קיימים הם בעדיפות גבוהה יותר.
אילו גיסתי הייתה מסתפקת בארבעה ילדים, הייתה לה עכשיו משפחה נורמלית, ולא עול של ילדה עם צרכים מיוחדים שלעולם לא תוכל לדאוג לעצמה.
אילו חברתי הייתה מסתפקת בארבעה ילדים, לא הייתה לה עכשיו עוגמת הנפש והצער הרב של לידת תינוק מת, ומי יודע איך היא תמשיך הלאה ותטפל בילדיה הקטנים.
אם ח"ו יקרה אסון בניתוח הקיסרי הרביעי של שכנתי, האם לא יהיה כואב הלב על שהסתכנה והתעקשה ללדת עוד, במקום להיות שמחה בחלקה ובילדים שכבר יש לה?
עד כמה ההלכה דורשת מאישה להמשיך ולסכן את עצמה, גופנית ונפ
תשובה
שלום וברכה
המקום המפוחד והכואב של הדילמה הזו כל כך אנושי וכל כך מכוון למה שאנחנו באמת. אנחנו חיים בעולם שיש בו הרבה מאוד אושר וטוב, הרבה מאוד כאב, וחוסר יכולת לדעת מראש לאן דברים הולכים ולאן הם מתכווננים. יש בזה פחד. יש בזה עוצמה.
המקום בו אתם נמצאים בו במסגרת משפחתית הוא מקום שבו האפשרויות פתוחות יותר. לאמור: התביעה ההלכתית הראשונית הקיימת מכל זוג היא "פרו ורבו". מכאן ואילך, ישנה מצווה להרבות בילודה – "ולערב אל תנח ידך", אולם מצווה זו היא גמישה יותר, והיא תלויה בהרבה מאוד משתנים.
ומדוע ההלכה אינה פוחדת את הפחדים האלה ? לא בגלל שהם לא מפחידים. הם מפחידים מאוד.
אולם, בד בבד, מול הפחדים האלה, עומד הפחד הגדול של כניעה לפחד. הרי בסופו של דבר אין אנו יודעים מה יהיה, ואנחנו צריכים להכריע האם אנו נותנים לפחדים ולחששות לשלוט על עולמנו, או שאנו מתמלאים עוז וגבורה, אומרים לעצמנו כי לא הפחד הוא שיכתיב את דרך חיינו, ומחליטים לחיות מתוך מבט כפול: אמונה פנימית עמוקה בכך שגם לטוב יש מקום עצום בעולמו של הקב"ה, וב"ה הוא המוביל בו, וחיים מתוך מבט של טוב מביאים אותנו למקומות טובים יותר, ובד בבד אמירה פנימית כי אם ניתקל בקשיים בעתיד – נתמודד איתם בדרך בה בני אדם מתמודדים עם קשיים.
ובד בבד, גם פועלים בצורה יותר מכוונת לעצמנו. אם יש צורך במנוחה גופנית ארוכה בין לידה ללידה – עושים את זה; אם יש צורך בבדיקות מוקדמות, לא מופרזות – עושים את זה; אם זוג מרגיש שמבחינתו יצירת משפחה ענקית זה למעלה מכוחותיו – הוא לא יוצר משפחה ענקית; אם מדובר בהריון בסיכון – מתייחסים אליו כמו אל הריון בסיכון, וכדו'.
ואז הולכים בדרך זו: מביטים במבט יותר אופטימי על העולם ועל מצבו, מכירים היטב את הפחד ולא מגרשים אותו אולם גם לא נותנים לו שליטה על חיינו, שוקלים מה אנחנו מסוגלים לעשות ומה לא, מצטרפים למהלך הטוב של החיים ובד בבד יודעים כי אם תבוא עלינו רעה בעתיד – יהיו לנו הכוחות להתמודד איתו, פועלים לפי הכוחות שלנו והיכולות שלנו, וכך צועדים במסע החיים.
ומתפללים תפילת הדרך....
האם את יכולה ללכת בדרך זו ?
כל טוב