שאלה
כבוד הרב שלום,
לפני יום הכיפורים וענייני אדם שבין חברו, יש בי מין "פרדוקס" שטרם הצלחתי לפתור.
נתינה, נכון שיותר משהיא מעניקה למקבל היא מעניקה לנותן?
אז קורה לי לפעמים שאני עושה דברים מתוך אנושיות (למשל השבוע, ראיתי את הגננים של העירייה שעובדים בשמש הקופחת והצעתי ונתתי להם מים קרים לשתות) ואז אני מוצאת את עצמי חושבת לעצמי מחשבות שאני לא בטוחה שהן מתאימות. הרי לכאורה אנחנו אמורים לעשות דברים טובים וזהו, נכון?
אז האם זה הגיוני שאני עושה דברים שבין אדם לחברו ואז חושבת לעצמי/ מדברת עם אלוקים: "הלוואי ומעשה חסד זה שעשיתי יעניק לי מחסדיך" או שאני מרגישה מין שמחה ואפילו התפעלות מכל מיני דברים שאני עושה. וזה לא שזה גורם לי לגאווה או לרצון להאדיר את שמי בפני אדם אחר- כי לרוב אני לא מספרת על הדברים האלה, ובכל זאת, ההרגשה הזו שאני עושה דבר מה אולי על מנת לקבל שפע ולא לעשות למען העשייה מציקה לי.
לתשובתך על מהי הדרך הנכונה לעשיית חסד בעולמנו- אודה.
גמר חתימה טובה!
תשובה
שלום לך שואלת יקרה!
בראש ובראשונה אאלץ להתנצל על העיכוב בתשובה, יש לנו עומס גדול במערכת.
רציתי לספר לך שהתפעלתי מאוד מהסיפור שסיפרת על עובדי העירייה.
כשרואים פועלים שעובדים קשה, יש לאנשים נטייה לא לרחם עליהם כיון שזו עבודתם והם מקבלים עליה כסף. מתפיסה זו יכולים לצאת מעשים מקולקלים כגון השלכת קליפות גרעינים ברחוב בטענה "שזהו העבודה של המנקה לנקות והוא מקבל כסף על כך" (אני בטוח ששמעת לא פעם טענה זו). המידה המתוקנת והנעלה היא לגמול חסדים עם כל אדם, גם אם הוא פועל שמקבל כסף על עבודתו ואפילו אם הוא לא עובד אצלי אלא עובד ברחוב כמו שהיה במקרה שלך.
עכשיו ניגש לעצם שאלתך.
המשנה במסכת אבות פרק א משנה ג´ אומרת:
"אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס – אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס..."
אנטיגנוס שהיה אחד מהתנאים היה רגיל לומר לתלמידיו שיעבדו את ה´ ללא כוונה לקבל פרס.
התוספות יום טוב והמהר"ל מבארים שאין הכוונה שעבודה על מנת לקבל פרס אסורה, שהרי הגמרא בפסחים (דף ח) אומרת שאדם שנותן צדקה על מנת שיהיה בן העולם הבא – הרי זה צדיק גמור. אלא, כוונת אנטיגנוס לומר שאכן ישנה מעלה גדולה גם באדם העובד את ה´ ע"מ לקבל פרס אך ישנה מעלה גדולה מזו והיא עבודת ה´ מאהבה – שלא על מנת לקבל פרס.
הגמרא במסכת בבא בתרא (דף י עמוד ב) אומרת שאכן יש דרך של קיום מצוות שהיא אסורה והיא: אדם שעושה מצוה ע"מ לקבל פרס, ואם השכר לא נעשה הוא [מתחרט] על המעשה שעשה. לדוגמה, אדם שנותן צדקה לרפואת בנו ולאחר שבנו מת התחרט על הצדקה שנתן. אך, אם אדם מכוון לשכר, וגם אם לא יקבל את השכר שרצה לא יתחרט על המעשה הטוב שעשה – הרי זה צדיק גמור (בארנו לעיל שיש מידה גדולה יותר והיא עבודת ה´ מאהבה לא ע"מ לקבל פרס.
קשה להגיע למידה של עבודת ה´ ללא כל מחשבה על השכר. זהו תהליך ארוך שדורש הרבה עמל להגיע אליו. לכן גם אם עוד לא הגענו למעלה עליונה זו של "עבודה שלא על מנת לקבל פרס" אל לנו להמנע מעשיית המצוה או המעשה הטוב שכן כמו שראינו, אדם שנותן צדק או עושה מצוה ע"מ לקבל שכר – הוא צדיק גמור (פסחים ח).
ישר כח על גמילות החסדים הגדולה שלך,
המשיכי לגמול חסד להיטיב לבריות ולהדבק במידתו של ה´ שהוא גומל חסדים.
את מוזמנת תמיד לפנות אלי במייל עם כל שאלה
ש"י
shlomoyitz@gmail.com