על עצבות ושמחה

שלום לך..
התשובה היא כ"כ פשוטה ברמת הרעיון
אבל דורשת עבודה מאוד קשה ברמת המעשה.
ראית פעם אדם עצוב מאושר?
אני מתארת לעצמי שלא.
עצבות ואושר הם שני הפכים מוחלטים אחד של השני.
ידוע לכל שהעצבות היא דבר ממכר
שאין דבר קל יותר מאשר לשקוע אל תוך הדיכאון הזה.
לסגור את התריס , להיכנס מתחת לשמיכה,
לכבות פלאפונים, ולצלול..
ישירות את תוך השחור הזה.
כיף חיים.
וכשאתה שם.
אין כלום.
העולם מת.
אי אפשר ללמוד,להתפלל, לדבר, לחייך, לצאת, לפרוח.
כלום.
סוג של קיפאון עמוק, שממנו אי אפשר להגיע לשום מקום בערך.
ומותר לי, כי אני עצוב עכשיו.
וגם מחר, וגם מחרתיים.
כולנו או לפחות רובינו, היינו פעם בסיטואציה ששברה את ליבנו
שכל מה שרצינו זה רק לברוח, וברחנו.
לצאת מזה זה סיוט.
בזבוז משווע של כוחות נפש שהולכים לאיבוד,
בזבוז משווע של זמן יקר שלא יחזור
וכל זה בשביל מה?
בשביל להתבאס על משהו שלא בידיים שלי בכלל..
וזו הנקודה הבאה:
כי מעבר לאיבוד האושר והחיות,
מעבר לבזבוז הכוחות ותחושת הרפיון,
מעבר לכל זה,
עומדת הצהרה פשוטה:
אני לא מאמין שהקב"ה מכוון את החיים שלי למקום הנכון

כשקורה לי משהו שקשה לי להתמודד איתו, הנטייה היא להאשים את כל מי שמסביב
רק לא את עצמנו- גאווה.
לפעמים צריך לעצור ולעשות חשבון נפש, לבקש, להבין מה ניסו להגיד לי משמיים?
לאן ניסו לכוון אותי,
לחפש את הטוב שבעניין.
שיעור, תובנה.
אולי פשוט ה´ מתגעגע לתפילה שלי??
וכשאני עצוב, הסיכוי שאני אפנה אליו שואף לאפס.
ומפה מתחיל מעגל שאין לו סוף.
זו העצבות.

ויש לב נשבר:
שגם הוא בא מצער.
אבל הצער הזה בונה אותך.
מקרב אותך אל ריבונו של עולם, אל עצמך.
מניע קדימה.
כאב שמגיע אולי מאותו מקום,
אבל הולך אל מקומות אחרים.
וזו החכמה.
לדעת לנווט.
לקחת את כל הכאב הזה,
את כל הצער.
ולגדול ממנו.
לזכור שהקב"ה הביא לי מכה,
אבל אני יכול להפוך אותה למתנה גדולה-
להסתכל למעלה,
להתגעגע.
הקב"ה מחכה לתפילה הזו.
"לב נשבר ונדכא, אלוקים לא תבזה"


ומפה אפשר להגיע לשמחה, באמת.
נשמע מוזר אבל ככה זה.
שמחה יכולה להוולד מתוך צער,
אבל כשהוא מכוון,
כשאני מכניע את עצמי לרצון ה´,
לרצון האמיתי.

והשמחה מוליכה אותי קדימה:
פורחת, עושה, יוצרת, לומדת, מדברת, חיה!
וכל מי שבסביבה יכול לחוש אותה להדבק ממנה, לגדול ממנה.
והיא עדיפה לאין ערוך.

את שואלת למה התאוות של הנשמה עדיפות?

הנשמה שלנו מחוברת לאין סוף,
לאמת האחת והמוחלטת,
חלק אלוקה ממעל.
הגוף מוריד אותנו למטה, לרצונות הגשמיים,
לתאוות, לקיום היומיומי.
התפקיד שלו הוא במקרה הטוב לשרוד, פיזית.
ובמקרה הלא כ"כ טוב אך הנפוץ- לאסוף הנאות.

הנשמה דוחפת למקום אחר.
למטרה.
יש סיבה לזה שאני פה בכלל,
ובמקום הספציפי הזה בפרט.
אם זה היה תלוי בגוף,
הייתי מתנדנדת עכשיו על איזה ערסל באי טרופי
עם מיץ גוייאבה ביד.
אבל הנשמה...
מטרטרת מבפנים, צועקת, דורשת!
לוקחת אל המקום הנכון ב א מ ת !
אנחנו נוטים להתעלם ממנה,
מהרצונות שלה.
אבל אם עוצרים להקשיב לה,
מגלים חכמה אחרת.

תנסה לשבת פעם עם עצמך
לבד
ותקשיב לה,
לעצות שהיא נותנת.
כמו בספר של ציפור הנפש
כשהיינו ילדים.
שיהיה בהצלחה!
אם יש עוד משהו שאתה רוצה לשאול
אפשר לשלוח לי מייל.
Gilat.t1@gmail.com

רק טוב!!
גילת.

נ.ב. סליחה על העיכוב הכל כך גדול בתשובה, שנגרם מתקלה בממשק