נשף סיום של דתיים עליו דווח ב''כיפה''

שלום וברכה


העיסוק באירוע הזה מחייב כמובן עיסוק רחב יותר מאשר תשובה קצרה באתר זה. על כן, מה שאני כותב הוא ראשי פרקים בלבד, ולא עמדה רחבה כמתבקש, ואם אתבקש להאריך נושא זה או אחר - אעשה זאת:
א. די לנו בדברים על ״רבנים״ ודי לנו בדברים על ״העם״. נעשה מקובל בזמן האחרון לדבר בשם ״העם״: המחאה החברתית תפשו בעלות על העם; גבעת האולפנה היא העם; מארגני מסיבות סיום הם ״העם״; כותבי מכתב לרבנים בעולם קטן הם ״העם״, וכדו׳. אני מציע לא לדבר בשם העם, ובוודאי שלא לעטוף באידאולוגיה כוונה לעשות מסיבה זו או אחרת. גם השיח על ה״הרבנים״ צריך להתבגר. לכל רב יש את ״העם״ שהוא מחובר אליו, וטוב לנו אם נכיר בכך שיש סגנונות שונים של רבנות וחיבורים שונים. בכל מקרה, הטיעון כי מארגני מסיבות מחוברים יותר אל ״העם״ מאשר ה״רבנים״ נראה יותר טכסיס ישן של היצר הרע המנוסה מאשר טיעון שתממש.
ב. עד כמה הנשף הוא תוצאה של הליכה חדה לכיוון אחד ותופעת בומרנג לכיוון השני - איני יודע. אני נוטה לומר כי אם העולם התורני אינו מציע את הדרך הראויה לקיומה של חברה - אחת התוצאות תהייה הליכה לרעות בשדות זרים. זו נראית לי טענה הגיונית וטבעית, ואף שאין לי כל עדות מחקרית על כך (ואיני חושב שיכולה להיות עדות כזו) היא נראית לי נכונה. אני מעדיף לנסח זאת באופן חיובי: התמודדות עם מסיבות אלו צריכה להיעשות בדרך של הצבת אלטרנטיבה מאתגרת ומקסימה, ולא בניסיונות לגרש את החושך. מי שאין לו דרך חיובית יתקשה מאוד להילחם בכך.
ג. קשה להתייחס למסיבה זו בשוויון נפש. מהות האמונה הדתית אינה הפרדת רשויות שבין בית מדרש והמצוות ובין התרבות והחיים, אלא להפך. אמונתו של אדם ניכרת יותר בדרכי המסיבות שלו מאשר באורך ציציותיו או שרווליה. דומה שאין איש שיטען כי מסיבה זו משקפת דבר חיובי בעולמה של אמונה.
יחד עם זאת - היסטריה לעולם לא הביאה תוצאות טובות בכנפיה.

כל טוב