נמאס לי

כל הכבוד לך על כל מה שעברת. באמת, לא בצחוק. גם השאלה שלך היא שאלה טובה.
למה באמת? למה שהקב"ה לא יעשה את הדברים בעצמו? מה? הוא לא יכול? בטח שהוא יכול? אז למה אנחנו צריכים לספוג את כל המקום האלה? ובעצם, שאלה יותר חזקה? איך זה שהעסק לא בדיוק הולך?
זו שאלה כבדה מאוד. באמת. אינני יודע בן כמה אתה, מאיזה רקע אתה בא וכו´, ולכן אינני יכול להרחיב בנושא בצורה הראויה. אנסה לענות בעזרת משל פשוט ואני מקווה שהוא יעזור לך.
יש לי בת. ילדה חמודה. היא בדיוק לומדת ללכת. אתה יודע איך זה, כשתינוק לומד ללכת? הוא עושה כמה צעדים ומתיישב. ההורים מנסים לשכנע אותו ללכת על ידי זה שאומרים לו ללכת רק עד הכיסא, השולחן או הידיים של אמא.
אבל אז אמא עושה דבר מאוד ´אכזרי´ - היא מתרחקת מהתינוק ובכך גורמת לו ללכת יותר, לתרגל יותר את ההליכה שלו.
בוא נדמיין לרגע תינוק מיוחד, פיקח, שכבר בגיל הזה מסוגל להבחין בכך שמרחיקים ממנו את המטרה שהציבו לו. יש מציאויות כאלה בפועל, אנשים שעוברים תאונה או ניתוח שאחריו הם צריכים ללמוד מחדש ללכת כי הם ישבו הרבה זמן, כי שמו להם רגל תותבת. אימוני ההליכה מכאיבים להם והמטפל, הפיזיותרפיסט, מציב להם מטרה מסוימת, מרחק או מספר צעדים. מה דעתך על מישהו שבזמן הטיפול ישים לב שמרחיקים ממנו את המטרה, יצעק שזה לא פייר ויתיישב. מצד אחד, הוא באמת צודק, אבל הוא צודק רק במבט הצר שלו, מבט שמסתכל על המטרה הקטנה של ´עשיית המכסה היומית´. ברגע שהוא מגדיל את המבט שלו למטרה הכללית, הלימוד ללכת, אז הוא מבין שהקושי שהוסיפו לו עכשיו הוא אמנם קושי, אין אף אחד שחולק על זה, אבל זה מקדם אותו.
יש לנו אבא בשמים ואנחנו, אני בכל אופן, סומך עליו. אני יודע שהוא רוצה שאלחם על הארץ ואני יודע שהקשיים האלה מפתחים בי אהבה לארץ ישראל, מבררים אצלי עד כמה היא חשובה, מה תפקידה לגבי העם, עד כמה היא חשובה לו וכו´ וכו´. כמובן, אני לא מבקש את הקשיים האלה, אבל כאשר הם מגיעים אני לא מסתכל עליהם כעל אויב, צרה, אלא כעל אתגר, אפשרות להתקדם. המבט הזה, המבט הקצת יותר גדול, מאפשר לנו להסתכל על הדברים אחרת לגמרי.
זו הייתה התשובה השיכלית והיא הנכונה ליום יום מבחינת עולם המעשה. אבל יש עוד תשובה, כזו ששייכת לעולם התפילה. בעולם הזה, כאשר אנחנו פונים לקב"ה, בהחלט ישנו מקום לצעוק לאבא שבשמים ולומר לו שאנחנו רוצים כבר שכל זה ייגמר, להצליח כבר במשימה ולהגיע כבר לסופה. כמובן, גם בתפילה לא צריכים להיות מיואשים לגמרי, לשפוך על הקב"ה תיסכולים, אבל בהחלט יש מקום לבטא בתפילה את אותן תחושות שאתה מתאר, את הגעגועים לעולם טוב יותר. אפשר לראות את זה קצת יותר בתפילות בנוסח עדות המזרח, תפילות שהרבה פעמים אומרות לקב"ה שאנחנו מרגישים יתומים, מסכנים, שאין לנו גדולי תורה, אין לנו מי שיעזור לנו חוץ ממנו וכו´ וכו´.
אני מקווה שהתשובה ענתה לשאלה. אם לא וגם אם כן, תמיד אפשר לשאול שוב שאלה זו או אחרת.
להשתמע,
יהונתן,
yehonatan@makshivim.org.il