שאלה
כבוד הרב,
אני מודה לך מאוד על תשובתך הרגישה והחדה.
לא ברור לי האם כעת כשאני שולחת שאלה אתה רואה את השאלה הקודמת, אז אזכיר ששיתפתי אותך אודות לבטים ומחשבות באשר לחיי הנישואים שלי, הקשר לבעלי ומדת האהבה שלי אליו.
אשמח לקבל את הצעת עזרתך בנושא זה, על אף שכנראה אתר זה בנוי לסוג אחר של שאלות. הדבר חשוב לי מאוד, משום שכפי שציינתי, אין לי כתובת אחרת לשיתוף ויעוץ שכזה, באורה של תורה וללא פגיעה בבעלי.
נגעו לליבי הדברים שרשמת,ואכן השאלה המתבקשת האם אני מאמינה שניתן לשנות את המצב בינינו. כפי שציינתי, הדברים שמפריעים לי בקשר עם בעלי נובעים מתכונות אופי כגון עדינות וחוסר דומיננטיות בתחומים שונים, קושי וורבלי (וכן ציינתי גם פרטים פיזיים)- כל אלו לראייתי אינם ניתנים לשינוי מהותי, אלא אולי ניתן ללמוד כלים ותרגילים שיתרמו לאינטראקציה ולקשר. אני מאוד מתחברת לכך שבקשר לא הכל מושלם ונקודת הפתיחה היא אולי השלמה אמיתית שלי עם מכלול התכונות של בעלי, הטובות הרבות, לצד אלו הקשות לי.אבל אני לא יודעת כיצד באמת לבצע תהליך זה של השלמה שלא יגרום לי לתחושת חסר תמידית. אני חושבת שמה שמקשה עלי אלו הדמיונות שלי על קשר שהוא גם חם,מכיל ובטוח, וגם מלא עוצמת רגשות והרמונה. הדבר גורם לי להשוואות פנימיות בין בעלי לגברים אחרים מסביבי ולמערכות יחסים אחרות בסביבתינו, על אף שאני מבינה בתוך תוכי שהשוואות אלה אינן בריאות.
באשר לילדים, ציינתי שאנחנו בתהליך של התחזקות ועם נישואינו החלטנו שלא להמנע מהריון.נכון שילדים אינם תרופה למערכת יחסים לא בריאה, והדבר באמת מפחיד אותי מאוד (ללדת ילד במצב זה שבןו אני בלבטים מהותיים אודות הקשר)אולם אני גם לא יכולה לעשות דבר על מנת למנוע זאת, וכן בתוך תוכי ישנה תשוקה גם להיות אם (אני בת 27).
אני מתפללת לה' שיעזור לי למצוא את הדרך לגרום לבעלי אושר ולהיות באמת מאושרת בעצמי ולחוש אהבה כלפיו וסיפוק.
תודה על הקשבתך ויעוצך.
כל טוב.
תשובה
שלום וברכה
אני מבין היטב את המצב בו את נמצאת.
אזכיר שוב כי איני בעל מקצוע, ומה שלמדתי הוא מניסיוני, מהתורה שלמדתי ומאתר זה וכדו'. הדברים הם עזרה ראשונה בלבד, ואת צריכה לגזור מהדברים את מה שמתאים לך.
מדברייך עולה כי שני המסלולים פתוחים בפנייך באופן חלקי. ראשון בהם הוא הניסיון כן לשנות את מה שניתן לשנות. גם אם השינוי נראה בתחילה לא מהותי – כדאי להשתמש באותם תרגילים וזאת משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא ש"אחרי הפעולות יימשכו הלבבות", ורבים ילמדו אותך מניסיונם כי גם דברים שהתחילו באופן טכני של לימוד כללי שיחה והתנהגות השפיעו על הלומדים גם במישור המהותי. הסיבה השניה היא שיש גם נוחות שנוצרת מעצם הקיום הטכני עצמו, ואנחנו נהנים גם מדברים שאינם דווקא מהותיים ואמיתיים עד הסוף אלא משמשים גם כתפאורה. על כן, אני כן ממליץ על התרגול הטכני של שיחה, סדנאות וכדו', ודברים משתנים בחיים.
המסלול השני הוא מסלול הקבלה וההכלה. פעמים שחלק בלתי נפרד מהחיים הוא דווקא לשאוף למצות את מה שניתן בתוך מה שיש, בהכרה כי השאיפה למקסימיליזציה משמעותה גם מזוכיזם, כאב מתמיד, ותחושת תסכול מתמדת. יש משהו בהשלמה עם מה שיש, ביכולת להיות "שמח בחלקו", שאף שבמבט ראשון הוא נראה כהתפשרות וכניעה והדחקה – הוא גם יוצר עולם מיוחד בנפש. כמובן שזה לא יכול להתחולל כאשר בודקים כל הזמן אפשרויות אחרות, ופוזלים לכיוונים שהם לא נכונים.
לגבי הילדים – את צודקת מאוד. קהלת כבר אמר: "שומר רוח לא יזרע ורואה בעבים לא יקצור", וכך כתבתי על פסוק זה לפני שנים באחד ממאמרי: " המבקש לזרוע רק כאשר הרוח נושבת ומתאימה בדיוק לשעת זריעה, ובלי הוודאות כי הזריעה תצליח לא יזרע – בסופו של דבר לא יגיע לזריעה אף לא פעם אחת; המבקש לקצור רק כאשר הוא יודע את מצב העננים העתידי – לא יקצור. על האדם לאחוז בזה וגם בזה לא להניח ידו כי ירא אלוקים יצא את כולם".
על כן, חלק מהקבלה וההכלה הוא להיכנס לעולם האמהות, על הטוב והמחיר שבו.
כל טוב והרבה שמחה