שאלה
בס"ד
שלום!
בשבת למדנו בסניף על אמונה, רב הבנות חשבו שפעם, כשהיה בית מקדש היה לאנשים קל יותר להאמין והיום הרבה יותר קשה לנו כי אין בית מקדש , נסים גלויים וכאלה.
אני חושבת שדווקא היום (בין הדורות הקרובים יותר) קל לנו יותר להאמין בקב"ה, ברור שזה קשה , בכל דגור זה קשה, אבל הדור שלנו שנולד פה בא"י , במדינה יהודית עם צבא משלבה יותר קל להאמין שיש מי שמשגיח על כל זה מלמעלה.
ופעם בתקופה של בית המקדש- לפחות ממה שידוע לי, גם לא כולם היו הכי צדיקים. עבדו ע"ז, לא כיבדו אחד את השני וכו'.
רציתי לברר איך היה פעם, בתקופת בית המקדש, אז באמת כל האנשים האמינו? היה להם בית מקדש וניסים גלויים אבל זה החזיר את כולם בתשובה שלימה?
מתי היה יותר קל להאמין היום או בתקופת בית המקדש?
תודה רבה
ענבר
תשובה
שלום וברכה,
שאלת שאלה מאוד יפה, שנוגעת למבט האמוני על קורות עם ישראל מבית שני עד ימינו.
אכן בזמן בית המקדש הייתה השראת שכינה, ונבואה, ודבקות בד´ ברמה מאוד גבוהה, ולאחר שנחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים ונתנה לקטנים ולשוטים.
אך יש לשאול – אם כל הזמן שמעו את ד´ מדבר איך כפרו בו, לכאורה הם היו "מוכרחים" להאמין והיכן הנסיון?! אלא ש´זה לעומת זה עשה האלוהים´, ותמיד יש לאדם בחירה חופשית אם להאמין או לא, והנסיון של אנשי בית ראשון ושני היה העבודה הזרה. כשם שאנחנו לא יכולים לתאר את המדריגה האמונית הגבוהה של אותם צדיקים כך איננו יכולים להבין את יצר עבודה הזרה שהיה בקרבם. הגמרא מספרת על רב אשי שהעביר שיעור בישיבה ואמר "היום נלמד על מנשה חברנו" (שהיה עובד עבודה זרה), בלילה המלך מנשה נגלה לרב אשי כדי להוכיחו על שזלזל בו, ורב אשי שאל איך זה יכול להיות שעבדו אז עבודה זרה שזהו דבר מאוד בזוי – מנשה המלך אמר לרב אשי שאם הוא היה באותו דור, הוא היה רץ אחריו (אחרי מנשה) ומרים את הגלימה שלו. המהר"ל מסביר, שבדרך כלל כשאדם רוצה לעשות עבירה ויש משהו שמונע ממנו לעשות את העבירה הוא שמח ומודה למניעים, אבל אדם חלש כשיש לו מניעים הוא מסיר אותם. כך מנשה המלך אמר לרב אשי – שיצר עבודה זרה היה כל כך חזק, שאם רב אשי היה באותה תקופה, הוא היה עובד עבודה זרה אדוק יותר ממנו. כלומר, גם מי שהיה בזמן המקדש אלו היו ענקי רוח, אלא שלא עמדו בנסיון של יצר עבודה זרה. כאשר אנשי כנסת הגדולה ראו את המכשילה הגדולה שהורסת את האומה הישראלית ביטלו את יצר עבודה הזרה, כאשר הוא התבטל יצאה דמות אש של אריה מקודש הקודשים. לאחר מכן ביקשו לבטל גם את יצר העריות וכאשר עברו בין הבתים מצאו ביצה אחת שתרנגול הטילה, כלומר – יצר העריות גרם לעבירות חמורות של עריות, אך הוא גם גרם לפריה ורביה וברגע שביטלו את היצר – לא היה חשק להוליד ילדים, וחזרו וביטלו רק חצי מיצר העריות, ולכן בימינו אדם לא נמשך לקרובות שלו. כך קרה גם ליצר העבודה זרה, ברגע שהוא התבטל, רמת הדבקות בד´ והאמונה בו נפחתה, היום לא מתפללים באותה דבקות והתלהבות אש כמו אז. ומאז ימי בית שני התחילה להתפתח תורה שבעל פה, נכתבה המשנה והגמרא ועסקנו בפרטי מצוות – דבר זה גם לבסס את האמונה והחיים המוסריים שלנו, לכן אנשי כנסת הגדולה אמרו "עשו סייג לתורה והעמידו תלמידים הרבה" (פרקי אבות), על מנת שהאמונה תהיה גם במעשים ולא רק בדיבורים על אמונה. בימי בית שני הייתה הכנה לגלות הארוכה, בה היה הסתר פנים מאוד גדול של ד´ על חטאנו החמורים והיה הכרח לתקן אותם ע"י פרטי מצוות (ניסים לא עוזרים להאמין. מי שאינו מאמין לא רואה ניסים ומי שמאמין - בכל דבר קטן רואה נס), הנביאים בבית שני דיברו בצורה מאוד כריזמטית ענייני אמונה כלליים, שצריך לעשות משפט וחסד וצדקה, אך לא התעסקו בפרטי מצוות, ולכן האמונה לא החזיקה מעמד. אמונה חייבת לבוא לידי ביטוי במעשים, לכן אם עבדו עבודה זרה סימן שהאמונה לא החזיקה מעמד.
עכשיו בתחיית האומה, ד´ הפסיק את הסתר הפנים, ארץ ישראל נותנת את פירותיה בעין יפה, יש קיבוץ גלויות שאינו פוסק, עם ישראל חוזר לנחלתו, נבואות הנביאים מתקיימות, מי שאינו רואה את השגחת ד´ עלינו הוא עיוור, הנס הזה יותר גדול מיציאת מצרים – משום ששם הם יצאו ממצרים לארץ ישראל, ופה אנחנו מגיעים מכל קצוות העולם, אחרי אלפיים שנה של פוגרומים ורציחות וצרות שעשו לנו. בגלות היינו עצמות רקובות, כמעט נכחדנו – והנה ד´ עשה נס והחייה את העצמות לגוף לאומי חי ונושם – מדינת ישראל, אילו פינו מלא שירה כים אין אנו מספיקים להודות וכו´. אין ספק שחסרה לנו הנבואה וזהו מום גדול, אך היא תחזור, כמו כל הדברים שד´ הבטיח, שחזרו. אין ספק שהאמונה שלנו היא יותר יציבה משל אנשי בית שני, אחרי מאות שנים של עמל תורה ושמירת מצוות, דברים אלו גדרו את האמונה, ורואים שהייתה אמונה במהלך ההסטוריה שלנו, ע"י כל הסיפורים של מסירות הנפש שהיו במהלך הדורות, וכן בימינו יש הרבה גבורה ומסירות נפש על ארץ ישראל ועם ישראל. גם היום קל לראות את השגחת ד´ עלינו, רק צריך לפקוח את העיניים. הנסיון של דורנו הוא להשתחרר מההרגלים של הגלות, לראות את תחיית האומה ולא להתחכם עם רבש"ע על הדרך בא הוא עושה גאולה, להבין שלא אנו קובעים איך הגאולה תעשה אלא מטרתנו היא לפעול עם אל.
סיכום: בזמן בית המקדש היה יתרון של נבואה וחסרון של אמונה לא יציבה, לכן נכשלנו כל הזמן בעבודה זרה, עד שד´ הגלה אותנו מארצנו, חכמים שראו זאת חיזקו ויצבו את האמונה ע"י לימוד תורה מרובה ועשיית מצוות. ועכשיו האמונה הרבה יותר יציבה מימי בית שני. אמנם בימינו ישנו את חסרון הנבואה, אך חסרון זה הוא זמני. בוודאי שיש ניסים גלויים בימינו, כמו הקמת מדינת ישראל בתוך כל המדינות הרשעות שסובבות אותנו וכן מלחמות ישראל בכלל ומלחמת ששת הימים בפרט, קיבוץ גלויות ועוד. לכן אני מסכים איתך שבימינו קל יותר להאמין, כי רק צריך לפקוח את העיניים.
שיהיה יום עצמאות שמח, שנזכה לראות את ישועת ד´ לעמו בשוב ד´ ציון ולכוון את העין שלנו לעין האלוהית, ויתקיים בנו הפסוק "כי עין בעין יראו בשוב ד´ ציון".
איתי