מתי הויתור הוא במקום, ומתי לא טוב לותר ולהבליג?

בחורה מקסימה,

השאלה הזאת מדהימה אותי.
החל מההסתכלות החיובית שלך, דרך הרצון הכנה להיות אדם טוב יותר לסובבים ולעצמו ועד הדיוק הפנימי והעדין שהפגנת.
אני לא אגזים אם אומר שאת פשוט גאווה לאומית.
ברור לי שהקב"ה שמח בבירור הזה שלך.

מכירה את חז"ל הבא- "כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו"?,
מה לגבי- "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם פיו בשעת מריבה"?
אולי תתחברי גם ל- "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין".

נראה שמבקשים מאיתנו פשוט להיות בשקט, לתת לאנשים לרמוס את כבודינו וכל מה ששמענו אמור איכשהו לצאת מהאוזן השניה.
ממש להיות הבעל שם טוב 2.
אז בואי נעשה קצת סדר.

איש ציבור חונה בפינת רחוב ויורד לשתות קפה בקיוסק קרוב. רק אחרי שהוא נכנס שוב לרכבו ומתחיל לנסוע הוא קולט שמישהו קשר לו פחיות ריקות לתא המטען וכעת כל העיר זוכה לסטנד אפ קומדי בצפייה ישירה. על חשבונו.

מה קורה לו בתוך הלב ברגעים שאחרי?
כל מיני אפשרויות.
אם הוא בחר להבליג, זה יכול להיות בגלל אחת הסיבות הבאות:

או שעולה לו הדם למוח והוא פשוט לא יודע על מי לשפוך הכל (ואז זה לא ממש קשור לשאלה שלך),
או שהוא חושב- ´מי שעשה ניסים לאבותינו הוא יעלים אותי בזו העת מעיני בשר ודם´,
או שהעלבון לא כל כך צורב לו והוא מסוגל להמשיך לחיות בלי לייחס לזה חשיבות רבה מידי. יש הרבה ´קוקו´- אים בעולם, שייערב להם. מה זה אומר לגביי? לא עשיתי מעשה רע שיצדיק את זה, ונעבור למהדורת החדשות הבאה.

מה ההבדל בין שני האחרונים?-
נעשה הכללה גסה ונאמר ש-
זה שמתפלל להיות דני דין הוא חסר בטחון עצמי. פאדיחה גר אצלו בבית ומרגיש מזה בנוח על הספה עם כוס קולה קר.
הוא לא חושב שהנשמה שלו מיוחדת ושיש לו מה להוסיף לעולם בצורה ייחודית שאף אדם אחר לא יכול להוסיף. קשה לו עם עצמו, הוא מתבייש ולא לוקח חלק פעיל בארועים חברתיים.
´רק שלא יסתכלו עליי´,
´רק שהמורה לא תבקש ממני לענות´,
´רק ששיעור ספורט יעבור בלי תחרות ריצה´.
כל הזדמנות להוכיח עד כמה הוא קטן ודפוק יותר מכולם (בעיניו) מתקבלת אצלו בהזעת- יתר בכפות הידיים או לחילופין במצח ובקו השפם.
אולי הוא טועה וחושב שהערך שלו נקבע על פי ההצלחה שלו בעיניי אחרים. אולי בגלל משהו אחר.

השני, שממשיך בסדר יום רגיל ולא מפתח דרמות משפחתיות מהעניין, הוא אדם עם עמוד שדרה.
[גם הוא לא מגיב, אבל בלב שלו אין שום פחד או עצבים].
הוא ניתק את התקרית מהשפעה על ערכו העצמי.
יש לו נשמה בתוך הגוף, והוא יודע כמה היא גדולה ומקושרת לקב"ה. למעשה היא חלק מהקב"ה ממש.
לא כל עארס צעצוע ירתיע אותו ובטח שלא יקפיץ לו את הפיוז.
פסדר, אז לא כולם אוהבים אותי בעיר הזו, זה אומר משהו לגבי הערך שלי? נאדה.

אז ויתור והבלגה אמיתיים- הם כאשר אדם יודע שיש לו ערך גדול ואין כמוהו.
אמנם דעתו לא מתקבלת תמיד ובכל דיון, אבל הוא יודע בוודאות שיש לו ערך. יש לו מקום בעולם. צריך אותו. הוא מיוחד. גם אם כאן לא מחשיבים אותו, הוא לא נבהל מזה.
מלך העולם מחשיב אותו וזה בהחלט העיקר.
אז הכל סבבה.

אין כאן גאווה, הפוך- יש כאן מודעות עצמית ואמונה בבריאת האדם על ידי רבש"ע. הוא לא מייחס לעצמו את הכוחות, אבל יודע שה´ יצר אותו מיוחד.

תרגיל שיכול להוביל אותך למסקנה לגביי איפה את עומדת בכל הנושא, אומר כך:
[בזמן אמת, תשאלי את עצמך למה את לא מגיבה עכשיו.] כי את לא מעיזה, כי זה לא משנה, כי זה לא ישפיע, כי היא לא תקשיב לך גם ככה, כי זה רק יוסיף שמן למדורה, כי שום דבר שתגידי לא יבטא את מה שאת באמת רוצה לומר, כי אנשים פה לא שמים על הדיעה שלך, כי יצא לך שם של חפרנית, כי יאכלו אותך בעודך חיה, כי הכל כבר נאמר, כי היא לא שווה את המילים שלך.
ועוד ועוד.

וחשוב גם לומר עוד דבר:
אם אדם מרגיש מנוצל או מזולזל, ברמה כזו שהוא לא יכול לדבר עם הפוגע בו ולכוון אחרת את החיים מעתה והלאה, חשוב מאוד לפנות לגורם בכיר מעל שניהם (מורה, מדריכה, הורה) שיוכל לטפל בזה ברצינות ולגמור את העסק.
הכבוד שמגיע לכל אדם נובע מהעובדה שיש בו נשמה אלוקית.
בכל אחד יש.
שנה טובה ותרגישי חופשי להמשיך לכתוב אם את רוצה:
Rutav89@gmail.com
רות.