מתחזקת ומתרחקת מהמשפחה...

שלום לך,
את שואלת שאלה מאד יפה. נשמע שהדברים מגיעים ממקום אמיתי שבך, ואת באמת מחפשת את דרך המלך לשילוב נכון בינך למשפחתך.
אציע כמה נקודות למחשבה שיוכלו לפתוח את הראש לכיוונים נוספים.
ראשית, המשפחה שלך. משפחה זה דבר מדהים, שלפעמים, בשנות הנעורים, כשאנחנו מוקפות חברות, ואנו מתפתחות שכלית, ומתמלאות רוחנית, יתכן ויש נטיה לראות את המשפחה כדבר ברור מאליו. וזה לא צריך להיות כך. אהבה של הורים ושל אחים זו אהבה ללא תנאי. אלו קשרים שבכל מקרה ישארואיתך לאורך כל החיים. בשמחות הכי גדולות וברגעים הקשים. תעריכי אותם. הכי בעולם. יותר מכל חברה שיש לך. יכול להיות שזה יותר מאתגר, כי את הרי לא בחרת לך את ההורים והאחים שלך, אבל כגודל האתגר כך גודל הסיפוק והעוצמה כשמצליחים לגשר על כל הקשיים.
משאלתך זה ברור שחשוב לך הקשר עם משפחתך, ואת אוהבת אותם מאד. אני רוצה לחזק אותך עוד יותר ולומר לך שזה כל כך חשוב עד כדי כך שזה שווה כל מאמץ. הבית שלך זה המשפחה שלך. אלו היסודות הכי חזקים. זהו המקום שבו תמיד יקבלו אותך כפי שאת. ולכן עליך לראות את עצמך כחלק ממנו, כפי שהוא, ולתרום לו מכישוריך.
ברור לי במיליון אחוזים שהאופן בו את מתייחסת למשפחתך לא מגיע ממקום של התנשאות. את חיה את חייך כפי שאת מאמינה שנכון לחיות ובדרך שממלאת אותך ונותנת לך כחות. ב"ה לך הדברים ברורים. יש לך את האמת שלך, והיא חזקה ומוצקה. אבל, יכול להיות שהנקודה הזאת היא בדיוק מה שגורמת לתחושה של ההתנשאות אצל אחותך. כולנו נמצאים בחיפוש כל החיים שלנו, כל הזמן. גם מי שרואים את זה עליו וגם מי שלא. כולנו גם לא אוהבים שמנחיתים עלינו הלכות וחידושים מבלי שנבין את מהותם. אנחנו אוהבים להגיע להשגות שלנו לבד. מתוך בירור עמוק, כדי שתובנות אלו ישארו לאורך זמן. עצם העובדה שאת הגעת לאן שהגעת, עשית שינויים משמעותיים וקשים, וכיום יש לך אמת טהורה שמובילה אותך- המקום הזה שהגעת אליו יכול להוות סוג של איום. כמו משהי שקיבלה מאה במבחן בעוד חברה משננת ימים כלילות בשביל להשיג את העובר.
אני מבינה שהשאיפות הרוחניות שלך ושל אחותך אינן זהות. אבל כל אדם, בטח ובטח יהודי, מרגיש את הצורך לשפר ולתקן. את התביעה להיות שלם יותר.
בינינו, גם לך הרי לא הכל ברור, ויש קשיים והתמודדויות, רוחניות ואחרות. אם תשתפי את אחותך בדרך להשגת התובנות שלך, ולא רק בתוצאה, אז היא תדע להעריך אותך על המאמץ שלך. היא תבין שזה לא בא בקלות, ושאת מתמודדת יום יום. נסי אַת להבין את ההתמודדויות שלה, גם אם עברת אותן כבר ממזמן. כך תוכלו להבין באמת אחת את השניה. את לא תראי אותה באופן שלילי כיוון שהיא הולכת עם מכנסיים בטיול, והיא לא תחשוב עליך כמתנשאת כשאת אומרת דברי תורה בשבת.
בכלל, אנו יודעות הרי שאהבת עם ישראל באופן כללי, ובטח אהבה של משפחתך הפרטית זה ערך גדול מאד ובסיסי שקיים בכל אחד. את אוהבת אותם כי הם ממש חלק ממך. אותו דם. את אוהבת אותם כי הם נותנים לך ואוהבים אותך ללא גבולות. לכן, בשביל לחזק את האהבה הזאת יש למצוא את המאחד ולא את המפריד. להפנות את המבט לעבר מה שמשותף, שמחבר. ואז בגלל האהבה המחברת, מצליחים לקבל גם את השוני, והוא כבר פחות מפריע, ואז אף אחד לא מרגיש עוף מוזר.
נקודה נוספת שכדאי להזכיר היא לפי אילו אמות מידה אנו מעריכים אנשים.
נניח שאת ציירת מעולה. האם תעריכי רק אנשים שיודעים לצייר? תצפי מכל אחד שיצייר ציורים מושלמים כמו שלך? את תלמידה מצטיינת. תסתובבי רק עם בנות שהן גם מצטיינות?
את מצטיינת ברוחניות. זה כישרון שהקב"ה נתן לך בדיוק כמו כשרון לציור. יש אנשים שקיבלו פחות מהמתנה הזאת. הנושא הזה פחות מדבר אליהם. מה זה אומר? שהם פחות טובים? הרי ה' יצר אותם כך. אם את בנאדם מאד רגוע, אף פעם לא כועסת,אז כל מי שקצת כועס הוא בעל מידות רעות?
לכל אחד יש נתוני פתיחה משלו לחיים. תכונות, מידות, וכישרונות שהעניק לו הקב"ה. צריך לראות את ההתקדמות של כל אדם ביחס לעצמו, בהתאם כישורים שלו. זה לא פייר לשפוט את העולם ביחס לעצמך, ואת גם לא יכולה לצפות מאנשים שיאהבו את מה שאת אוהבת.
להאיר ולשתף זה טוב וחשוב. משפחתך צריכה להבין שזה בא מצורך אישי שלך לבנות את עולמך הרוחני, ולא מרצונך לכפות עליהם את השקפותיך. כידוע, יחס גורר יחס. "כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם." תכבדי אותם, בדרך בה הם בוחרים, והם יכבדו אותך וישתדלו לסייע במה שאפשר. כמובן שאת מכבדת את הוריך ואחיך גם עכשיו. תחשבי אבל איפה ניתן להוסיף ולשפר.
אם את מרגישה שאפשר להשפיע עליהם אז וודאי שזה טוב. אבל צריך להיות מאד רגישים עם זה, והעיקרשהכל יבוא ממקום של כבוד להחלטותיהם.
יתכן ואת אומרת שכל מה שכתוב כאן טוב ויפה, אבל רוחניות זו לא עוד איזה תכונה שיש לך או אין לך, אלא זה משהו שמשנה את הסתכלות של הבנאדם על כל החיים. כמובן שאני מסכימה לאמירה הזאת. אבל, אני חושבת שהחכמה היא לדעת לשלב אותה בחיים היומיומיים, נטולי הפסגות. לדעת להכיל אותה בתוכך כך שתוכלי לדבר עם כל אדם בגובה העיניים. שמשכילים לעשות זאת אז בא ליידי ביטוי היופי שברוחניות שהוא ככל שהיא יותר נסתרת ככה היא יותר פורצת החוצה ומשפיעה.
נהדר שאת מודעת לעובדה שאת צריכה להיבנות בכל רגע. אבל, מה לעשות, לפעמים יש דברים שמעכבים אותנו, שאינם תליים בנו. הדבר הטוב הוא שגם למניעות האלה אפשר למצוא פתרונות. אם קשה לך עם השבתות, אז כרגע תעשירי את עבודת ה' שלך בתחומים אחרים, ותתאזרי בסבלנות עד שתגיעי לשלב בחיים בו תוכלי להעשיר את עצמך מבחינה זו גם. תחשבי, עוד איזה שנה את כבר בשירות בעז"ה.. ואם קשה לך להתאפק, אז אני ממליצה בחום לעשות מדי פעם שבתות עם חברות, שאתן באותו ראש, ואז לשיר מלא שירים ולהגיד דברי תורה. זה בשביל שלא תשכחי איך את רוצה שהשבת שלך תראה.. שימי לב, שהחיסרון הזה שאת מרגישה יוצר השתוקקות לקדושה שתתבטא בעז"ה בבית שיהיה לך. החיסרון הזה למעשה בונה אותך, ואולי הוא כבר הופך ליתרון..
לסיום, אני רוצה שתדעי שאת ממש לא לבד בהתמודדות הזאת. באופן כללי, הנוער היום של הציונות הדתית יותר "מחוזק" מהוריו, או לפחות יותר מודע למושגים והלכות, גם אם לא מקפיד עליהם. ולכן מה שאת מתארת הוא נפוץ מאד, ורבים מתמודדים עם הפערים הלאה בהצלחה רבה. כלומר, שומרים על עולם רוחני עשיר יחד עם יחסים קרובים במשפחה. את לא צריכה לראות עצמך כחריגה ולהתבייש בזה.
בן זוגך שיגיע בעז"ה לביתך יראה משפחה דתית לאומית ששומרת על ערכי הליבה של היהדות, ומכילה אנשים טובים לתפארת העם והמדינה. אם כן אומרים דבר תורה או לא זה מה שיגרום לו להחליט? אולי הוא גם יבוא ממשפחה שבה לא אומרים דבר תורה, ויש הרבה כאלה. זה אומר משהו עליו? זה אומר משהו עליך? תחשבי שב"ה גדלת בבית דתי, כל המושגים מוכרים לך. התחנכת בחינוך דתי. על הניואנסים אלה, שהם חשובים מאד מאד, את ובעלך תקפידו בעז"ה. תזכרי שהם מתלבשים על בסיס יסודי שקיים בך הודות למשפחה בה גדלת. ולכן את צריכה לשמוח עליה. לשמוח על הטוב שהוריך העניקו לך. תמיד יש מה להוסיף. גם לילדיך יהיה מה להוסיף על החינוך שלך. מה שחשוב הוא להודות על הטוב שקיים. להודות להורים ולקב"ה.
מקוה שהתשובה ענתה לצרכיך. מוזמנת להגיב.
המון הצלחה,
מעיין
maayanett@gmail.com