מתוסכלת מחוסר ההתקדמות שלי בעבודת ה'

שלום.
לגמרי מתסכל להיות מתוסכלת.
ועוד כשיש סיבה אמיתית - כשמדובר על משהו רציני ולא איזה משהו של מה בכך, סטייל לא ממש הלך במתכונת בספרות,
אז בכלל יש לך את הפריבילגיה,
ואני לגמרי רצינית.
נכון שאם עכשיו תשאלי את העשרה האנשים הראשונים שתפגשי מה דעתם על תסכול / כאב ושאר חברים,
אז לא משנה מי הם ומה הם, מהר מאד את תגיעי לשלב התשובה הזהה.
שלרוב כל הנ"ל נתפסים אצלנו בתור איזה מטרד, את יודעת, משהו שבלעדיו החיים היו נראים הרבה יותר ורודים.
אבל האמת היא, שתסכול במידה מסוימת (כמו כל דבר בעצם) הוא דבר טוב שמעיד על בריאות נפשית.
ולא ואני בכלל לא בקטע של לקדש את המזוכיזם, אלא בדיוק ההפך, ונסביר:
מי שהיד שלו משותקת לא מרגיש שום תחושת כאב גם אם יכניסו לו ת´יד לתוך האש,
כי כשמשהו מת אז גם התחושות מתות.
רק כשחיים אפשר להרגיש, לכן גם אם ההרגשה עכשיו היא תחת הסטטוס של מתוסכלת,
אז יש לך כאן יותר מסיבה לשמוח.
לשמוח שהעולם הרוחני שלך עוד חי נושם ובועט ושהלב שלך עוד לא חטף שיתוק.
בנוסף אני חושבת שבכלל בחיים דברים שמפריעים לנו הם גם אלה שיכולים להוות את המנוע להתקדמות וצמיחה.
כי אם לא כואב, אז למה שנשנה או שנשתדרג? הרבה יותר קל להמשיך לזרום בסבבה, ואם אפשר אז למה לא?!
אגב, גם הרצל הגיע לרעיון של הקמת התנועה הציונית כתוצאה מהתסכול על האנטישמיות שהוא ראה במשפט דרייפוס.
עכשיו, אחרי שהבנו שב"ה הכל תקין אצלך אפשר להמשיך הלאה,
כי עם כל הכבוד (ויש כבוד!) למקום שיש לצער ולכאב בחיים שלנו, באיזשהו שלב צריך להתקדם קצת ולחשוב מעבר,
אשר ללכת על האופציה של לפרנס את חברות הטישו,
אבל בינינו הרבה יותר מומלץ לבחור דווקא באופציה של לקיחת אחריות על החיים.
כמו שזה נראה אז אנחנו באותו ראש כי עובדה שפנית אלינו ואנחנו כאן.

קודם כל צריך להבין שהחיים הם תהליך, יש עליות ויש ירידות.
זה שעכשיו את בירידה ממש לא אומר שלא התקדמת.
ואין כמו דוגמה טובה שתמחיש את העניין:
קחי רגע דף ועט, תציירי ציור של ילדה, עכשיו בקצה השני תציירי את הבית שלה, אליו היא מתה להגיע.
ברווח ביניהם תציירי את הדרך, אבל לא בתור קו ישר אלא קו מפותל, יעני עמקים וגבעות.
החברה בדרך הביתה, והיא במרחק של משהו כמו 3 ק"מ מהבית,
בדיוק היא נמצאת על הר ורואה את הבית שלה,
כמובן שהיא מתרגשת וממשיכה בהליכה מהירה,
אחרי כמה זמן, היא מוצאת את עצמה הולכת, הולכת, הולכת והולכת, ועוד הולכת,
חם לה עייף לה, צמא לה,
והכי מבאס זה שאפילו את הבית שלה היא לא רואה,
אפשר לומר שהיא כבר מתייאשת שאולי לעולם היא לא תגיע אליו.
אז מה, היא באמת כל כך רחוקה מהבית?
מסתבר שלא, היא נמצאת במרחק קילומטר ממנו, הרבה יותר קרוב ממקודם,
אבל עכשיו היא פשוט הולכת בעמק שממנו אי אפשר לראות את המטרה.
מסתבר שיש מצב כזה של להיות קרובה למטרה,
אבל זה שלרגע או לכמה רגעים את לא רואה אותה כי קצת שקעת ואת באיזה סוג של דאון,
ממש לא מעיד על ריחוק או שאת לא בכיוון.

במקביל נראה לי כדאי גם לנסות לחשוב על מה הסיפור הזה יושב?
ובמילים אחרות - מה היה שנה שעברה שאין השנה?
אני אתן פה כמה כיווני מחשבה, תזרמי עם מה שמתאים לך, ובמקרה שלא מתאים את מוזמנת לחשוב ולהוסיף.
* אולי פשוט הגעת למיצוי מסוים בעבודת ה´, שזה תוצאה קלאסית של שחיקה.
ברגע שמתרגלים למשהו וגם לא מתחדשים ולא מתקדמים אז באמת לא צריך הרבה כדי להגיע למצב דומה למה שתיארת.
* אין ספק שלמה שקורה מסביבנו: תקופה, עיסוק, חברה יש יותר מקצת השפעה על הנפש והעולם הרוחני שלנו.
אז שווה לבדוק מה קורה מבחינתך בתחום הזה.
* ואולי בכלל דווקא ההתעסקות בירידה ובתחושה הזו היא גם זאת שמטעינה ויוצרת אותה?
כי ברגע שאתה מתוסכל להתקדם זה באמת כבר דרישה מוגזמת.
העיסוק בלייסר ת´עצמך או לחלופין לשחק בהישרדות רוחנית גוזל ממך את הכוחות שלך (תרתי משמע),
ולא מאפשר לך להתמקד בטוב שבך ומשם לגדול,
ותסכימי שהרבה יותר קל להתקדם דווקא מתוך שמחה.

קחי את הכאב והרצון החזק, לכי איתם לקב"ה,
ותתפללי אליו שיתן לך את הכוחות להמשיך ולהתקדם.
וערב החופש הגדול נשאר לי רק לאחל שבעז"ה תנצלי אותו גם בתור חופש לגדול.

כל הטוב שיש
רינת
rintz3@gmail.com