מנסה לשקם אמון שאבד - העמקה בקשר ליחסים בחברה

העמ

שלום לך.


השאלה שלך מנוסחת באופן עמום – מבחינת העובדות, אבל בעצם גם באופן מאוד פיוטי – מבחינת המשמעות. נראה שאת מנסה לפענח את הרגשות שקשורים לפגיעה ולסליחה, ולבחון עד כמה אנחנו סולחים לאחרים, ועד כמה אנחנו יכולים להשתחרר בעצמנו מהפגיעה שהם גרמו לנו. אלו בהחלט שני דברים שונים אך משלימים, והרצון שלך לברר אותם לעומק משקף מידה לא קטנה של אומץ, רגישות ואכפתיות אמיתית.


[המטרה: החזרת הגלגל לאחור או תיקון המעוות?]
במקרים רבים, כאשר אנחנו עוברים שלבים סוערים במערכות היחסים שלנו עם אחרים, אנחנו שואפים להחזיר את הגלגל לאחור, ופשוט לחזור בזמן אל מה שהיה פעם, לפני התקרית. אבל כיוון שזמן אף פעם לא "הולך אחורנית", החלום הזה נשאר... רק חלום. כשאנחנו מנסים לבטל או להעלים את מה שהיה, אנחנו למעשה קצת משקרים לעצמנו ומנסים לעוות את המציאות. לא ניתן לבטל את מה שקרה, אבל כן ניתן לגייס אותו כמרכיב משמעותי הלאה, אל היעדים שאנחנו מציבים לעצמנו. במילים אחרות, רק אם לא נתעלם ממה שאירועים משמעותיים גורמים לנו להרגיש, נוכל לתעל אותם אל אפיקים חיוביים ומועילים. גם במקרה שאת מתארת, כפי שאת והקוראים כבר יכולים לנחש, ההמלצה היא לפעול באופן אחר. במקום להשקיע מאמצים במחיקה ובהעלמה, כדאי יותר פשוט לכתוב דפים נוספים בספר היחסים בינך לבין המדריכה. ככל שתכתבו יחד יותר דפים חדשים, העמודים המוכתמים והבלויים יוותרו הרחק מאחור, רחוק מהעין ומהלב.

על פי התיאור שלך, הניסיונות – של שתיכן, כנראה – להחזיר את הגלגל לאחור ולנהוג כאילו באמת שום דבר בעצם לא קרה – לא הצליחו במיוחד. ולכן, כדאי לשקול לוותר על הניסיון לחזור אל קשר קרוב וידידותי באופן כל כך חד ומהיר לאחר אובדן של אמון, גם אם יסודו בטעות תמימה. מצד שני, זה לא אומר שחייבים להתרחק. אפשר להתקרב, לדבר, לשתף ולחוות דברים יחד, אבל באופן שמתאים לשתיכן. מה בדיוק מתאים לשתיכן? את זה תצטרכו לגלות, כל אחת מהכיוון שלה.


[התפייסות רשמית לעומת שגרה חיובית]
לפעמים הרצון החזק שלנו ליישר הדורים ולהתפייס, לוקח אותנו לצעדים מאוד חד משמעיים, רשמיים ונחרצים, כאלה שלא יותירו מקום לספק לגבי היחסים שיש בין הצדדים. לפעמים העמדה ההחלטית הזאת מבטאת רצון חזק – וחיובי כשלעצמו – לטשטש את עקבות הסכסוך המביך ולמחוק עד כמה שניתן את האירועים הלא נעימים שקרו. עמדה כזאת יכולה לדחוף אותנו אל דפוסי יחסים פחות טבעיים, מה שהופך את ה"התפייסות" למלאכותית ומאולצת – גם אם שני הצדדים רוצים בה.

לכן ההמלצה היא להימנע ככל האפשר מצעדים רשמיים, משיחות "על הדבר עצמו", מהגדרה חד משמעית של היחסים ("זהו, עכשיו אנחנו שוב החברות הכי טובות!"). ביחסים, לעתים המעשים חזקים מהמילים. כשאנחנו מתנהגים בסביבת אחרים באופן שמפגין כלפיהם כבוד, הערכה, ידידות וקירבה, אין צורך לתלות שלט שאומר: "איזה כיף להיות חבר שלכם". גם בקשר שלך עם המדריכה, את לא חייבת "לקבוע איתה" באופן רשמי. אתן יכולות לבלות זמן משותף בחברת החניכות האחרות, ולתת לדברים לקרות בטבעיות, בקצב שמתאים לשתיכן. בהנחה שהחיכוך השלילי ביניכן חלף, אפשר לתת לשגרה לעשות את שלה. כאשר אתן מבלות זמן משותף, נפתח עבורכן פתח להידוק הדרגתי של הקשר.


[הקשבה ורגישות]
גם אלה מאיתנו שאינם רקדנים גדולים, יודעים שבשביל טנגו משובח – צריך שניים. לא משנה כמה מיומן, מנוסה ומוכשר הוא הרקדן הבודד – טנגו הוא לא יוכל לרקוד ללא בן/בת זוג. גם בחברות צריך שיתוף פעולה עדין ומתמשך בין שניים (לפחות). הם צריכים להרגיש בטחון זה בחברתו של זה, להרגיש שמקבלים אותם, שמתעניינים בהם, ושמכילים אותם למרות הצדדים הפחות מלהיבים שהם מגלים לפעמים. חברות דורשת לא רק מיומנות "חברית" גבוהה במישור הטכני (לעזור, להתקשר, לבלות יחד), אלא גם – ובעיקר – הקשבה רגישה לצד האחר: למה הוא זקוק עכשיו? מה אני יכול לתת לו שאחרים לא? היכן אני יכול להסתייע בו כשקשה לי? מתי הוא זקוק לעידוד ומתי הוא בעצם מעדיף שנניח לו לנפשו? ככל שחברות מתפתחת ומתהדקת, החברים יודעים יותר האחד על השני, ויכולים לקלוע באופן מדויק יותר לצרכים ולציפיות שלהם. אבל גם התהליך הזה דורש זמן. כאשר יחסי אמון נסדקים, שני הצדדים זזים כמה משבצות לאחור, וצריכים למצוא את דרכם המחודשת זה אל זה. זה לוקח זמן, זה דורש סבלנות, אבל אם יש רצון הדדי ונכונות לרקום לאט וביחד את הקשר, זה בהחלט יכול לקרות. אמנם, הקשר לא יהיה בדיוק כפי שהיה בעבר. יהיה בו משהו שונה. ועדיין במקרים רבים "שונה" עדיף על "לא קיים", ולעתים משברים יכולים גם לחזק קשרים שנדמה שהיו חזקים מאוד לפני שהתחילו הבעיות.


[לסיכום:] המקרה שאת מתארת הוא בהחלט עצוב ונוגע ללב. את מצליחה להביע באופן מאוד עדין את הרגשות שלך, ואת התקווה לשיפור הקשר עם המדריכה. לפני היציאה אל הדרך הזאת כדאי לקחת בחשבון כמה נקודות: ראשית, קשרים תמיד מתפתחים הלאה, ולא "חוזרים אחורה". ולכן האתגר שלך הוא למעשה לייצר משהו חדש, ולא לשחזר משהו ישן שאבד. נקודה שנייה נוגעת באופן שבו אנחנו מייצרים את אותו "דבר חדש" בתהליך הבין אישי שנרקם לאיטו. ככל שהתהליך הזה יהיה מפורש וישיר יותר, סיכויי ההצלחה שלו פוחתים. יחסים בין אישיים הם אמנם סוג של הסכם או חוזה, אך הם כתובים בדיו שקופה מאוד על גבי ניירות דקיקים וכמעט בלתי נראים. כל ניסיון "למרקר" חזק מדי את ההסכם עלול לקרוע את הדף. ולכן הדרך המומלצת היא לעשות זאת בעדינות, בטבעיות, ובאופן אגבי שמתפתח מתוך ההקשר שסביבכן ולא בגישה ישירה ורשמית. נקודה שלישית מזכירה לנו שגם כאשר אנחנו, כיחידים, שטופים ברגשות סוערים וכנים, אנחנו מהווים רק צד אחד במשוואה הזאת, שיש בה – לפחות – שני צדדים חשובים. ולכן, מתוך הרגש הפרטי, חשוב שנדע להאזין ו"לקלוט" את התדרים של הצד האחר ולהגיב אליהם. כאשר נלמד ליצור – לאט לאט – הדדיות טובה, נוכל להעלות את החברות ואת היחסים אל פסים יציבים וחיוביים.


ונקודה קטנה אחרונה לפני סיום: לא תמיד אנחנו מצליחים במטרות שלנו, ולעתים למרות שאנחנו מאוד מנסים לקשור יחסים עם מישהו – זה לא עובד. לפני היציאה לדרך, כדאי לקחת גם את העובדה הזאת בחשבון, ולזכור שגם במקרה של כישלון במשימה הספציפית הזאת, זכינו לפחות בהתחברות לעצמנו וליכולות שלנו להרגיש את הזולת וגם ללמוד משהו על עצמנו. עוד כדאי לזכור שמערכת יחסים אחת לא בהכרח מעידה על האחרת, והיכולת שלנו להיות אהובים ונאהבים אינה נקבעת על ידי מקרה אחד או על ידי אדם אחד שאיתו היינו או עודנו בקשר. כל עוד אנחנו לא חוזרים אחורנית אלא ממשיכים לכתוב דפים חדשים בספר שלנו, נמצא את השותפים הטובים שמתאימים לנו, ושגם אנחנו מתאימים להם לא פחות.


בהצלחה רבה!

אוהד

ohadspt2@gmail.com