שאלה
"מזבח חדש בציון תכין ועולת ראש חודש נעלה עליו... מזבח חדש בציון תכין ועולת, עולת ראש חודש נעלה, נעלה עליו".
איזה שיר, איזה שיר! פשוט מדהים איך כל חודש הסיבוב שערים ממלא אותך בכוחות מחודשים, מטעין אותך לכל החודש.
והסיבוב של אדר ב', בכלל, איזו עוצמה! כבר הרבה זמן לא היה סיבוב כזה גדול.
הכמיהה העצומה הזאת למקדש שהולכת ומתרחבת עם כל סיבוב וסיבוב.
"שמעת על הפיגוע?"
"לא, מה היה?"
"פיגוע קשה, קרוב לעשרה הרוגים ועשרות פצועים",
"איפה?"
"ב"מרכז".
אני נזכר בבדיחה ישנה, אבל זה לא הזמן.
לחשושים בין החבר'ה, קטעי שמועות וחצאי אס-אם-אסים.
המוזיקה משתתקת.
איך זה יכול להיות? דווקא ב"מרכז"? ועוד בראש חודש אדר ב?
מהעוצמות האדירות של הסיבוב של אדר... צועדים בדממה במעלה הכביש בואכה שער האשפות.
רבים קוראים תהילים. כמעט לכולם יש איזה מכר או קרוב ב"מרכז".
ממש מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
כמו ההרגשה בסוף הצגה, כשהאורות נדלקים וחוזרים למציאות.
מבלי לשים לב אני ממשיך לפזם בשקט "מזבח חדש בציון תכין ועולת ראש חודש נעלה עליו...".
שער האשפות. מתיישב על המדרכה ומתחיל להריץ בראש את כל מי שאני מכיר מ"מרכז".
בן דוד של חבר שלי, רק לא מזמן התחתן, לא עונה לטלפון. החבר מודאג, אני מנסה להרגיע אותו.
זרם של אנשים עובר מול העיניים, המבטים של כולם מושפלים.
לפתע אני מרגיש רטט בכיס, הצלצול "כי הנה אויבך ה', כי הנה אויביך יאבדון" נישא באוויר, כאילו רק חיכה לרגע הזה.
זאת הייתה אמא, "לא מוצאים את יוחאי" היא אומרת, "לא ברור מה הולך איתו, אבא שם".
פתאום נופל לי אסימון. אני קולט: מרכז-ישל"ץ, ישל"ץ-מרכז.
משום מה ההכרה שישל"ץ ומרכז הן היינו הך לא עלתה לי בראש עד לאותו רגע.
"אנחנו מטלפנים עכשיו למוקדי החירום בבתי החולים", היא ממשיכה, "יש לך רעיון לפרט מזהה אצל יוחאי?" "פרט מזהה" אני מגחך, איזה עוד פרטים מזהים צריך לתת על בחור בגובה מטר תשעים ושבע, כאילו מסתובבים שם במרכז ערמות של בחורים שמגיעים לתקרה...
"טוב, אני אגיע הביתה בהקדם האפשרי, בינתיים אני אנסה לברר מה הולך שם בדיוק"
אני עולה במדרגות לכיוון הרובע, תוך כדי מריץ כמה טלפונים, אין לאף אחד מושג מה עם יוחאי.
חוצה את הרובע בהליכה מהירה. שער יפו ממול, בליל של ריחות וקולות, פיתה עם זעתר, חומוס, אהלן וסהלן. האגרופ
תשובה
המקום ינחמכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.
חברים מקשיבים.