שאלה
ב"ה
בספר "בגן האמונה" כתוב (בערך....) שאם יש עליך יסורין-זה מהקב"ה,ואל לנו להאשים אחרים בכך,אלא לחפש סיבות לכך.. .(משל למקל שמכה אותך-מאשימים את המכה,לא את המקל...). קראתי היום קטע שאומר שאם אתה רב עם אחרים-מתווכח איתם,עלייך "להאשים" רק את עצמך,לא להאשים אותם. להאשים את עצמך ולחשוב במה לא היית בסדר,או בעצם במילים אחרות-למה ה' הביא לך כך?. לא להאשים אחרים.0אני לא מדוייקת במילים של הספר כלכך...). אבל אני לא מבינה-עד כדי כך להאשים רק את עצמך? אני לא בעד גאווה,והאשמה של אחרים ואי יכולת להבין טעויות. לא. אני בכלל לא תומכת בכך. אבל להביא על עצמך יסורי מצפון כל כך חזקים,זה נמראה לי ממש ביטול ה"אני". בסדר,כל אחד בכל ריב צריך לחשוב למה זה קרה,מה ה' רוצהממנו פה בכלל ולדעת גם להאשיםן את עצמו,אבל כשקראתי את זה,זה היה נראה לי כאילו מש מגזימים בדרך-אני לא מצליהח לבטא את זה..,אני מקווה שאת/אתה מבין/ה אותי. צריך ללמוד מכל דבר וקל וחומר מכל ריב,אבל עד כדי כך-לבטל את עצמך ולחשוב רק שאחר צדיק ותמים ואתה רק אשם..-זה רנאה לי מוגזם... איפה הערך העצמי?
תודה....=]
תשובה
בודאי שבכל מריבה יש שנים, אבל כוונת הכותב היתה שכל אחד צריך לעשות את החשבוןן שלו ולא של השני, כי הרי גם אם השני התנהג מאד לא בסדר, הרי הוא יכול לעשות זאת כלפי הרבה אנשים, וזה רק מקרה שאני הייתי שם ואיתי התפתח הויכוח וכו'. ובכן - אין מקרה בעולם, ואם הייתי שם,, כנראה שמהשמים כיוונו את הדברים כך שאני אהיה זה שנפגע מהתנהגותו של אותו אדם. (גם אם אני לא מוצא שום פגם במעשי)ואם כך אני צריך לשאול את עצמי, מה רצה ממני הקב"ה בזה? האם בגלל שזה הגיע לי בגלל מעשה מסויים שעשיתי? אולי כדי לחנך אותי למשהו שלא חשבתי עליו עד עכשיו? ואולי בכלל זה בא להראות לי משהו שיועיל לי בהמשך, כשאני אהיה במצב של ויכוח עם מישהו אחר?
בקיצור - לעשות את הבירור ביני לבין הקב"נה ולא את הבירור של השני.