שאלה
כשמגיעים חיילים או שוטרים לפנות יישוב (נגיד מה שהיה בגוש קטיף) ויש מישהו שגר שם ולא רוצה להתפנות,והוא צועק לשוטרים: "אל תפנו אותי" "לא עשיתי לכם כלום" "למה אתם עושים את זה" וכו'... והנה השאלה: הרי אי אפשר לומר משפטים כאלה לשוטרים כי הם בעצם שליחים של הקב"ה. הקב"ה רוצה שיהיה פינוי,רוצה לנסות אותנו, אז בעצם כשמגיע חייל או שוטר אתה לא יכול לומר לו כלום כי אם תצעק עליו אתה בעצם צועק אל שליח של ה' וזה שאתה אומר לו "למה אתה עושה את זה"(לשוטר) זה בעצם לא נכון כי הוא עושה את זה בתור שליח הקב"ה
נ.ב. אם זה נכון,אז ברגע שמגיעים לפנות אותך אתה אמור לצאת מהבית,לבכות וללכת?
תודה.
תשובה
שלום
אני חייב לציין שהשאלה הזאת היא שאלה נכונה- איך אנחנו מתמודדים עם המציאות כשהיא לא נראית בעינינו כחיובית ולפעמים אף הרסנית.
השאלה הזאת שייכת תמיד וברור שבזמן האחרון בנושא הזה של פינוי זה עולה יותר כשיש בו גם צד של רגשות ויש התנגשות כי מצד אחד לא רוצים שיפנו אותנו ומצד שני אם זה מה שקורה אז זה רצון ה', לא?
ובכן, מתוך זה באמת מגיעים לתשובה. תשובה שחבויה בתוך דבריך.
המשפטים שהבאת הם משפטים שמביעים המון רגש אבל גם יותר מכך. הם סוג של ביטוי של כל אותם מעשים שנעשים על ידינו. מה שנקרא השתדלות.
ההשתדלות שלנו נובעת מתוך הכרה שאנחנו לא יודעים מה רצון ה' בכל מעשה. לדוגמא, יתכן וכל זה זה בעצם ניסיון אחד גדול. ניסיון שאנחנו צריכים לעמוד בו.
אנחנו לא יכולים להגיד מראש אנחנו יודעים בדיוק מה רצון ה' במעשה זה או אחר. איננו במקומו לעשות את החשבונות שלו.
אם נרצה, נוכל לקחת את כל זה למקום אחר, מקום שמשם אולי נבין למה הכוונה.
כולנו מכירים את הרצון והצורך שיהיה לכל אחד פרנסה, הרי צריכים להתקיים.
למה אנחנו לא ממשיכים בחיים ומתעלמים מהדאגה הזאת של פרנסה כדי להתקיים? הרי אם הקב"ה רוצה שנתקיים אז הוא כבר יסדר את הכל. בשביל מה להתאמץ?
ברור לנו שאי אפשר להגיד את זה. אנחנו צריכים להשתדל וההשתדלות הזאת היא לא רק בדברים הקיומיים. זה גם יהיה לדוגמא אם נהיה בבית וחלילה מישהו ינסה לפרוץ לתוכו. אנחנו לא נעצור ונגיד "ברוך הבא! אתה שליח של הקב"ה גם אם פרצת ולכן תדע שיש כסף במגירה ההיא והתכשיטים נמצאים בכספת שם".
הרי גם כשהפורץ הוא שליח של ה' ברור לנו שבמציאות כזו אנחנו עשה את ההשתדלות שלנו ונתקשר למשטרה.
הדוגמא הזו ממחישה לנו גם את ההסתכלות היותר רחבה שגם אם זה משהו שצריך לקרות לי יש סיפור יותר גדול. הסדר הציבורי במדינה וכן עצם זה שאף אם הוא שליח יש סיבה שזה התגלגל דוקא על ידו.
לגבי מה שכתבת שכשמגיעים לפנות אותנו אנחנו צריכים לבכות. אני חושב שמדובר בדברים נכונים.
זה טבעי שנבכה ובאמת אי אפשר להתעלם מהרגשות הללו. נכון, יתכן וכל הרגשות יתפרצו החוצה במשפטים שמהם צריך להיזהר שלא נאמר חלילה משהו שלא במקום או שלא שייך (וברור שכתיאור קר זה קל אך כשנמצאים בסערת הרגשות זה קשה פי כמה).
חשוב גם להגיד שלגבי כל הענין של לצאת וללכת ככה בפשטות - זה כבר תלוי במקום שאליו לוקחים את כל הנושא הזה של השתדלות במובן המעשי, וזה כבר נושא יותר מורכב.
בעזהי"ת שלא נצטרך להתמודד עם הדילמות האלו לא בעתיד הקרוב ובטח שלא ברחוק ונזכה כולנו לראות את ירושלים מתפשטת ומתרחבת עד דמשק במהרה אך אם נצטרך בעזהי"ת שנדע לעשות זאת מתוך הבגרות שהראית בדברים שכתבת וברוח שמלווה את שאלתך.
הרבה הצלחה וישר כח על חידוד הדברים.
נתנאל