שאלה
שלום לרב.
אני קורא פה באתר, בפורומים של הדתיים הרבה דברים שאני פשוט לא מבין.
הנה בפורום הורות ומשפחה יש שרשור על קידוש וזימון ע"י נשים, כשלא מעט מספרים ומספרות שבבית הן נוהגות לעשות קידוש, לבצוע על החלה, שהן מזמנות יחד עם הבעל והבת ועוד.
וזה מעורר אצלי תהיות:
1. מה דעת ההלכה בעניין?
2. למה לשנות את המסורת הנהוגה?
3. כמי שמחנך נשים - האם זו מגמה רצויה?
4. איפה תפקידו המיוחד של הגבר בבית?
5. מה עושים עם אני לא בדיוק "מתחבר" לגישה הזו - ואיך אני מונע מצב שפתאום אישתי לא תבוא ותגיד אני רוצה גם להיות כזו?
6. מה ההבדל המהותי בין הגישה הזו (שבאה ממקור אורתודוכסי לכאורה) לקונסרווטיבית?
7. מה הגבול, אם בכלל יש?
8. איפה מושג "רוח ההלכה" נמצא?
בתודה מראש על התשובה.
תשובה
שלום
דעת ההלכה בעניין היא שבחלק מהדברים בהם האיש והאישה שווים בחיובם (שניהם דאורייתא או דרבנן) היא יכולה להוציא גם איש. זאת במסגרת משפחתית מצומצמת או במקרים אחרים בהם אין בעיה של 'כבוד הציבור'.
בשנים האחרונות גבר רצונן של הנשים ליטול חלק בעולם קיום המצוות באופן פעיל ולא רק במסגרת 'שומע כעונה' רצון הוא חיובי ואין סיבה לא להיפתח לרצונות אילו כאשר הם נעשים בגבולות ההלכה. כאן גם עובר הגבול שבין האורתודוקסיה לקונסרווטיביות.
לגיטימי לא לקבל גישה זו אך עובדה היא שגישות אלו קיימות בקרב נשים רבות ולכן איש ואישה צריכים להחליט ביחד כיצד הם רוצים לנהל את ביתם בכלל ובמצוות הנעשות בתוך המשפחה בפרט. ואחריותו של הגבר כלפי ביתו לא נגרעת מן העובדה שהוא חולק בחלק מהמטלות עם אישתו.
המושג רוח ההלכה משמש בעיני בעיקר כאשר אדם מנסה להיות 'נבל ברשות התורה' ולא כאשר מעשיו הם חלק מעבודת ה' שלו.
בברכה שמעון פיזם , מדרשת עין הנצי"ב