מדוע האדם נברא בכפיה - (על כרחך אתה נוצר, נוח לו לאדם שלא נברא) ?.

1.
א.
- "אני רוצה לגלות לך: מחר, אני הולך לאכול עכבר. כי באמת זה טעים וקל לעיכול. אפילו אומרים שזה בריא. וגם, זה די זמין. ולמעשה, זה לא כזה מוזר בשבילי, כי שמעתי שאצלי במשפחה אוכלים עכברים כבר מזמן.

- "מה אתה אומר? שאני סרוט? למה, מה קרה? לא שמעת שחתולים אוכלים עכברים? נו, אם-כן מה הבעיה?

- "איך? זה טוב רק לחתולים? נו, ברור. לא אמרתי שלא. אני לא מבין מה אתה עושה כזה פרצוף מוזר...

- "מה זאת אומרת ´אבל [אתה] לא יכול´? מה, אני לא חתול מספיק טוב?

- "איך? מה לא שמעת נכון?

- "´חתול´? כן, זה מה שאמרתי, מה יש?

- "אני לא חתול?! מאין לך? אני חתול! מה, זה לא ברור?

- "מה אתה מתעקש? אני חתול, ח-ת-ו-ל!"


שלום לך.

טוב, אני מקווה שאתה לא חושב שנפלה פה טעות ושזה לא התשובה למה ששאלת. כי זה כן.

אני חושב שהמסר ברור: מי שחושב שהוא חתול ולא מוכן להכיר בזה שהוא בן אדם - אין מה להתווכח איתו לכאורה. הרי ברור שהוא בן אדם. אבל הוא לא רוצה לקבל את זה. בעיניו, הוא חתול. הוא תמיד היה חתול וכך גם הוא יהיה.

["על כורחך אתה נוצר ועל כורחך אתה נולד"]...
"לא הוגן! מה פתאום שאני אהיה נוצר! ואם אני לא רוצה?"
אז זהו שמלמדים אותך: "על כורחך...".
כמו במשל למעלה: "אבל אני לא רוצה להיות בן אדם! אני חתול!" כן, זה יפה מאוד שאתה רוצה להתנסות בישויות שונות ומשונות, אבל חביבי, אתה לא חתול ולא יכול להיות כזה. כי אתה בן אדם - "על כורחך". כי יש דברים שבהם אתה לא מחליט את הכל.
זה בדיוק מה שמלמדת המשנה הזאת בפרקי אבות, ולכן אין טעם לשאול למה זה ככה, כשבדיוק אומרים לך שבנקודה הזאת, זה לא תלוי ברצונך.

ב.
ואם אתה תרגיש שאני מתחמק מתשובה, אז אני בכל זאת אשתדל להסביר קצת את המשנה.

דווקא ההערה שלך נשמעת הגיונית: אם כופים עלינו, סימן שאין לנו רצון כזה.

ובאמת שמפרשים ככה את המשנה.
"על כורחך אתה נוצר" - כי הנשמה הייתה מעדיפה להישאר בעולם הנשמות. הרי היא לא נהנית מהעולם הזה. אבל מכריחים אותה לרדת ולמצוא מקום בעובר שעוד ייצא לעולם. והוא ייצא:
"על כורחך אתה נולד" - כי העובר היה מעדיף להישאר בבטן של האימא שלו, בחום, מוגן, בחברת מלאך שמלמד אותו את כל התורה, בזמן שהוא יכול לצפות בכל העולם.

ולכאורה, אלו טענות שמתקבלות על הדעת: הרי הוא לא רוצה להסתבך עם העולם הזה, הוא רוצה רוחניות. אז למה ה´ עושה משהו נגד החשק לרוחניות ומכריח אותנו להיכנס לעולם הזה?

אפשר לענות על זה, שיש לקרוא גם את ההמשך של המשנה:
"ועל כורחך אתה חי ועל כורחך אתה מת ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא".

כל המהלך הכפייתי הזה לאן הוא מוביל? לחזרה לשמיים. לחזרה לקב"ה.
נכון, מכריחים את הנשמה לרדת לעולם הזה, אבל זו רק תחנת ביניים. היעד שלה, כשהיא מתחילה את המסע שלה, זה בעצם המקום שממנו היא באה - אל ה´.
לכן, היא לא יכולה לטעון שעושים לה עוול בזה שהיא מוכרחת לצאת לעולם הזה, שהיא הייתה מעדיפה רוחניות. מי אמר שלא תהיה רוחניות? תהיה ותהיה. רק שיהיה צריך לעבור זמן מה במקום קצת שונה בינתיים.
ואם תטען הנשמה: "אבל אני רוצה רק רוחניות! מה כופים עלי את התחנת ביניים הזאת? ואם אני לא רוצה? למה ככה? אפילו לא שואלים אותי! לא נותנים לי לבחור!" אז נענה לה ממשל של המגיד מדובנא:

פעם אחת הייתה בעיירה אחת יהודיה ממש מסכנה. השנים עברו, ולא מצאו לה מי שיסכים לשאת אותה לאישה.
תמיד חזרה אותה טענה מצד הגבר: היא צעקנית מדי. מקטרת כל הזמן, מוטחת ביקורת ללא הרף. וזה היה נכון.

כך עברו להן השנים, עד שיום אחד צץ רעיון מדהים לאחד מבני העיירה: נמצא מישהו חרש ונכיר לו את האישה הזאת! הוא הרי לא שומע כלום, היא לא תפריע לו!
מצאו את האיש המתאים ובאמת הדברים הלכו יפה והשניים התחתנו.
בבית הכל היה עשר, וכולם היו שמחים שהבעיה הסתדרה.

יום אחד, הגיע לעיירה רופא מפורסם, שעליו סיפרו, שהוא מסוגל לחולל נפלאות.
נודע לחרש על בואו והוא החליט לפגוש אותו, אולי יוכל לרפא אותו ולהחזיר לו את חוש השמיעה.

ובכן, נס! החרש כבר לא חרש, הוא שמח כל כך, חזר הביתה וייחל לשמוע סופסוף את קולה של אשתו היקרה.
אלא שכאן התחילו הבעיות...

החרש לשעבר גילה איך באמת מתנהגת אשתו: מקטרת, מעליבה, צועקת וכו´.
הוא היה עד כדי כך ממורמר שהגיע לדיכאון. הוא ראה ברופא את האשם למצב שהוא נקלע אליו. הרי בלעדי "הניסים" שלו, זה לא היה קורה. חיפש הוא את הרופא ותבע אותו לדין על העוול שגרם לו.

הרופא התנגד ואמר שעשה את מה שביקשו ממנו. כשהחרש (לשעבר) צעק לו שזה לא נכון, ענה לו הרופא: "אתה יודע מה, אני מקבל, באמת זה היה טעות. בוא ואני אחזיר אותך למצבך הקודם, שוב לא תשמע כלום באוזניך והמצב יסתדר כבתחילה".

הלה מיד הגיב, שבשום פנים ואופן הוא לא רוצה לוותר על חוש השמיעה שלו!
על כך אמר לו הרופא: "נו, הנך רואה שאתה כן מרוצה ממה שעשיתי לך ושרצית בזה. אז אל תבוא אלי בטענות!"

[והנמשל] ברור: בסופו של דבר, גם הנשמה שמחה שהיא הגיעה הנה, לעולם הזה. היא משלימה עם החיבור לגוף ולצרכים החומריים שלו.
לא רק זה, היא גם מגלה עם הזמן, שיש מה לעשות פה. יש מה לקדם, לקדש, להעלות.

אם רוצים יותר להעמיק, אפשר להביא דוגמא פשוטה מהחיים. חבר שלי, שמע מאיזה פקידה בצבא שאומרת כך: הכי טוב להשאר כמו ילדה בכיתה א'. ובאמת למה לא? דואגים לך לכל דבר, אתה משחק בלי סוף בחצר, אין שיעורי בית (כמעט) אין מבחנים - הכל בסבבה. אבל כל מי שמחכים, ברור לו שחיים של ילד בכיתה א' הם כל כך מצומצמים שבאמת הדבר הכי טוב זה לגדול הלאה והלאה. לכל גדילה והתפתחות, יש איזה התנגדות טבעית שנמצאת בנו, וצריך להבין שהוא פשוט עכשיו ב'כיתה א' ולעלות כיתה זה הדבר הכי טוב בשבילו גם אם כרגע, 'לשחק בחול' עושה לו את היום. כך גם יציאת הנשמה להתלבש בגוף היא סוג של גדילה - גדילה לנשמה, שלמרות שלכאורה הרבה פחות נחמד להיות בעולם - בסופו של דבר כל מי שגדל יודע, שהוא לא יותר בשום הון על זה שהוא גדל והתפתח.

2.
[לגבי מחלוקת בית שמאי ובית הלל.]

א.
אני לא בטוח ש"מחקו" או ש"צנזרו" את הטענות של "הצדדים".
למה לא הביאו אותן בגמרא, זה באמת שאלה טובה, שאין לי עליה תשובה. מצטער!

אבל אני כן יכול לשער, שכמו בכל הש"ס, חז"ל נותנים מקום לאדם לדלות ממאמריהם ולפרש אותם על-פי שכלו. זה היופי של התורה שלנו, שאין סוף לחידושים שיכולים אנו להפיק ממנה. בשביל זה, אולי, היא לפעמים ממעטת בפרטים כדי לתת לאדם "מרחב פעולה" ליצרתיות שלו.

ב ו-ג.
על מקור בו אפשר למצוא את הוויכוח המלא, אין לי ידיעות. אבל כן נודע לנו קצת ממה שנאמר שם אז בבית המדרש (או יותר נכון: בבתי המדרש).
זה פירוש אחד שנאמר בעניין, ותיתכן נקודת מבט שונה. אני מזהיר מראש: הדברים קצת מורכבים ואני מבקש ממך קצת ריכוז!

היו היה...
הכל התחיל מהנחת יסוד, והיא: שאם האדם נברא, אז הוא יוכל לעשות מצוות. אך מצד שני, אם הוא לא ייברא - הוא לא יעשה עבירות.
ואם-כן, יש לשאול מה יותר חשוב: שתתקיימנה מצוות, או שנדאג שלא תהיינה עבירות?

אבל המצב הוא שהאדם נברא! אז לכאורה זאת אומרת שיהיו גם עבירות וגם מצוות! אבל הרי אחד סותר את השני!

מכאן התפתח הדיון בין בית שמאי ובית הלל...

בית שמאי טענו: [נוח לו לאדם שלא נברא יותר מנברא:]
הרי אילו האדם לא נברא, הוא לא היה חוטא, וזה היה מושלם! עכשיו שנברא, הוא אמנם מקיים מצוות, אבל תראו אילו עבירות באות גם כן! ואם כן, מה שוות המצוות שלו?
לכן, עם כל העבירות האלה, באמת היה יותר נוח לו לא להיברא. לא היו אז מצוות, אבל לפחות גם לא היו נעשות עבירות.

בית הלל, מצדם, טענו: [נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא:]
עדיף שיחיה האדם ויקיים מצוות, גם אם זה כרוך במציאות בה יש עבירות. כי גם אם הייתה אפשרות שלא תהיינה עבירות ( = לא נברא), הרי קיום מצוות העשה עדיף.

טוב, זה לגבי הטענות שלהם. ואמרנו שהוויכוח שהיה צריך להכריע היה, מה יותר חשוב - קיום מצוות או העדר עבירות?
אז בסוף, מה היה?

["נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא".]
מה הפירוש "נמנו"?
יש שרצו להסביר את המושג הזה, על פי ההקשר של הגמרא שם.
בדיוק לפני כן, נאמר בגמרא שיש בתורה תרי"ג מצוות - רמ"ח (248) מצוות עשה, ושס"ה (365) מצוות לא תעשה. אם כן, "נמנו", כלומר מנו, ספרו את המצוות והגיעו למסקנה הפשוטה, שיש יותר מצוות לא תעשה, כלומר הזדמנויות לחטוא, מאשר מצוות עשה.

יוצא מכך, שמן הסתם, האדם עלול יותר לחטוא אם הוא ייברא! וזה מציב שאלה לא קטנה: הרי החטאים הם נגד טובתו של האדם, ואיך ה´ ברא אותו אם זה כדי להיות בעולם שכנראה לא יהיה לו טוב בו?

התשובה שיכולה להינתן היא, שלומדים מכאן שכנראה שהמצוות לא ניתנו כדי שיהיו בני אדם שייוולדו, יקיימו מצוות, יסמנו V, וילכו לעולמם. הרי ראינו שמן הסתם זה לא מה שיקרה, אלא יהיו דווקא יותר חטאים. אז אם כן בשביל מה כל המצוות ובשביל מה האדם?
אלא שכנראה שקיום המצוות, מעבר לכך שהוא מרומם את האדם, הוא גם מרומם את העולם, מקדש את שם ה´ בעולם. כלומר, שגם אם זה נכון שמבחינת האדם והחשבון האנושי שלו, הוא לא יצליח בהכרח במשימה שלו לעשות יותר מצוות מעבירות - בגלל שיש יותר עבירות ממצוות כנ"ל - מבחינתו של ה´ השיקול אינו דומה בכלל.
הרי מבחינתו של הבורא, אין "הרבה" או "מעט". אין אצלו מושג כמותי, שהרי שום דבר אינו חיצוני לו כדי שהוא ימנה אותו. לכן מבחינתו של ה´, האדם כן נוצר כדי להיטיב, גם אם בעיניו של האדם יש להניח שהוא דווקא יקלקל יותר. ה´ אמר שאת האדם - "לכבודי בראתיו". ה´ מעוניין רק בטוב שהאדם מסוגל לעשות. ומבחינה איכותית, ברור שזה גובר על החטאים.

לפי זה הוסיפו: ["ועכשיו שנברא, יפשפש במעשיו"]
כלומר, ידאג שיקיים את המצוות, שיעשה את הטוב.
שהרי, כנ"ל, אם חשוב יותר להימנע מחטאים, אז ה"סור מרע" הוא העדיפות הראשונה. והואיל והאדם לא היה בהכרח עומד בזה (שוב, כי יש יותר חטאים ממצוות) - היה עדיף שלא ייברא – סור מרע.

אבל האדם נברא - סימן שמשקל ה"עשה טוב" חשוב יותר בעיני ה´. ולכן זה בהחלט סיום אופטימי וחיובי שנתנו בית שמאי ובית הלל לוויכוח שלהם.

בקיצור: יוצא ש"נוח לו לאדם שנברא", אבל רק אם יפשפש במעשיו. כלומר, באמת מנקודת המבט של האדם, היה נוח יותר שלא ייברא, וככה יהיה בטוח שלא יחטא. ולפי זה, באמת, גם אם יודעים שה´ הוא הבורא והוא המחליט – עדיין לא היינו מבינים מה התועלת בבוראו אותנו.
אלא שזה לפי החשבון האנושי. כי מנקודת המבט המכריעה, זו של ה´ (בסופו של דבר הוא זה שבורא את האדם...), קיום המצוות הוא מה שיותר חשוב, כי זה תהילתו בעולם, שהאדם יעלהו וירוממהו.
לכן, נכון שבשיקול אנושי של "חשבון" , של "נמנו וגמרו" - "נוח לו שלא נברא". אבל הוא נברא, והרי טוב ה´ לכל. ולכן חייבים לומר שהטוב נתפס פה רק מנקודת המבט שלו ית´, הגבוהה מן החשבון הארצי, המתמקדת להפך באיכות, בפנימיות.

(עפ"י המהרש"א)

יש? (:

סליחה על האורך ושיהיה רק טוב,

יהושע
yehoshuagut@gmail.com