שאלה
בס"ד מנחם אב ה'תשס"ט
שלום הרב
הרב כתב בעלון "השבת" על יציאה מהארץ. כמובן על הכרעה בסוגיה אין לי מה לומר, אבל יש לי כמה שאלות על הסגנון שם וכמה פרטים. כי זה נראה כהטעיה של הקורא.
א. כותרת המשנה (אמנם אולי לא הרב כתב את זה).
מוצגת עובדה - מותר לצאת, ואם שמעת אחרת אז יש לשאול איך העלית בדעתך כזו טעות. ברורה אמירת הכותרת - אין מי שסובר כך. זה כמובן לא נכון. התשובה לשאלה "למה בתודעה שלנו העניין נצרב באופן שונה" ברורה: כי הגיעו לאוזננו דבריהם הברורים של גדולי ישראל שאסרו, כגון מרן השו"ע, הרמ"א שלא חלק, המ"ב, הרב צבי יהודה, רב אברום, החזו"א, הרב אלישיב, הרב חיים קנייבסקי, הרב עובדיה, הרב מרדכי אליהו, הרב דב ליאור, הרב אבינר, הרב יעקב אריאל וכו'. (אגב מוזר שבעלון זה הוזכרה לכל אורכו רק דעה שמתירה לצאת, ודברי כל גדולים אלה הושמטו. "בית הוראה צהר בראשות הרב יעקב אריאל"...)
ב. הרב כותב שמהרמב"ם ברור שבאיסור רק לשכון. זה יכול להשמע כך מהציטוט שהרב הביא - כי הרב חתך את המשפט באמצע. המשפט כולו: "אבל לשכון בחוצה לארץ, אסור אלא אם כן חזק שם הרעב, עד שנעשה שווה דינר חיטין בשני דינרין". עכשיו ברור מהלשון שאסור לצאת לעולם אלא לצרכים שנמנו, וגם זה בתנאי שלא ישכון שם. אבל אם לא במקרים שמנה הרמב"ם אסור לצאת לעולם.
ג. הרב כתב שגדולי תורה רבים יוצאים לביקורים משפחתיים ולנופש. הרב ודאי מכיר יותר ממני את רבני הדור, אז אולי אני טועה, אבל קבלתי את הרושם שרוב גדולי התורה לא עושים כך. הניסוח מטעה כאילו כמעט ואין כאלו.
בנוסף מה שהרב מזכיר ביקורים משפחתיים אינו נוגע לעניין, שהרי את זה גם האוסר לצאת לטיול מתיר. למה הרב לא הזכיר רק "נופש"?
ד. הרב כתב שכדי לאסור יש להוכיח שהנוסע לטיול מבטל מצוות ישיבת הארץ. זה נצרך כדי לאסור באיסור תורה (כך פוסק הרב דב ליאור), אך עדיין אפשר לאסור מדרבנן כמו שרבים סוברים.
ה. איך אפשר להציג דיון בסברות ובלשון הרמב"ם וליצור רושם כאילו זו הלכה שלא הגיע לידי פסיקה באחרונים. כלומר- לא להזכיר שמרן השו"ע, מרן הרמ"א, ומרן המ"ב פסקו שאכן יש איסור לצאת לטיול.
אחרי שהם חילקו בין מסחר לטיול מה כבר צריך להוכיח יותר?
לא הצלחתי לחשוב על הסבר למה זה נראה בעיני שלא הוצגה התמונה במלואה ובבהירות. אני מבקש מהרב שיסביר.
תשובה
שלום וברכה
א. הכותרת: לאמתו של דבר לא ראיתי את המאמר כפי שהוא פורסם, כי קבלתי על עצמי לא לקרוא עוד דפי פרשת שבוע בתפילה, אלא להתפלל. אני לא נתתי למאמר כותרת, ועד עתה איני יודע מהי הכותרת שהייתה. ככלל חשוב לדעת (בכל התקשורת) כי כותרת היא פריבילגיה של העורך, ורק העורכים נותנים את הכותרות. הדבר הוא בעייתי ביותר, בשל העובדה שפעמים הכותרת הניתנת מנוגדת אפילו לגוף המאמר, או מדגישה דווקא את הנקודות השוליות, ומעוותת את דברי הכותב. אני זוכר שלפני שנים כתבתי מאמר לנקודה על כך שהעובדה ששולמית אלוני קיבלה את פרס ישראל היא גם מוצדקת (בגלל מועצת הצרכנות, וענייני זכויות אדם נכונים שהיא קידמה), והכותרת שניתנה הייתה "גם לשולמית אלוני יש ניצוצות של קדושה". אז נהפכתי למודע לבעיית הכותרות, ומאז אני קורא את הכותרת כפעולת שיווק של העורך או המו"ל ולא כהצהרה של כותב המאמר.
ב. אתה צודק לחלוטין כי הרשימה ארוכה של אלה שאסרו לצאת לארץ לטיול, ויש צורך להביא את דבריהם. ברם, יש לזכור כי אף לא אחד מהם יצא נגד העובדה שיהודים בכלל חיים בחוץ לארץ, וחלק מהם אף יצא לחוץ לארץ לעניינים שונים – לא רק משימות הכתובות בהלכה במפורש.
ג. הציטוט שהובא מהרמב"ם אכן נחתך שלא כראוי. ברם, שאלת היציאה לחוץ לארץ לצורך טיול קצוב בזמן נותרה על כנה, ועמדתי מבוססת על שלוש סיבות עיקריות: א. האמנם מצוות ישוב ארץ ישראל אוסרת יציאה – לאור דברי רש"י (כתב יד) במועד קטן; העובדה שסוגיית היסוד עוסקת בשאלת טומאת ארץ העמים; העובדה שכתבו שיש ביציאה זו רק דיון ברמת הדרבנן (אגרות משה) וכדו'; ב. יציאה לצורך טיול אינה בהכרח היציאה עליה מדובר באיסור היציאה לחוץ לארץ (אם כי המשנה ברורה כתב אחרת). ג. שאלת היציאה "להרווחה" או לראיית פני חבר (מג"א) כלולה באותם התרים שמופיעים בחז"ל, ולא גריעא מסחורה.
ד. המחיר של מאמרים קצרים הוא מחיר אי הציטוט של כולם. במאמר הזה כתבתי את הצדדים להתיר, ולא מאמר מסודר על כל הנושא כולו.
כדי להסיר ספק, גם במאמר המקורי ציינתי את מידת החסידות של הישארות בארץ והיטמעות בה, אולם עיקרו היה דעתי כי אם מדובר ביציאה קצובה וקצרה לחוץ לארץ, שעניינה רפואת הנפש ורפואת הגוף, על ידי אנשים המוסרים את נפשם על קיומם בארץ ועל החיים בה, ואינם נוטשים אותה חס ושלום כי אם שבים אליה ומיישבים אותה – מותרת.
כל טוב