שאלה
שלום. השאלה שלי היא כזו- האם אדם צריך (חייב?) להמצא בהכרה יחידה וברורה שהוא מקים בית בשביל הקדוש ברוך הוא?
(זאת אומרת- לא בשביל צרכים וסיפוק עצמי שלא לשם שמיים..)
ועד שאלה-
חוץ מהעניין של פרו ורבו ומלאו את הארץ, לקיים את הברית להגדיל את עם ישראל וההמשכיות...
למה להביא ילדים לעולם? (זו שאלה שאמורים לשאול אולי בכתה ו', אבל רק עכשיו זה מתנגש בי) למה לחשוף נשמות טהורות לעולם שכולו סבל?
(אני יודעת שאני מוכרחה לשנות להסתכלות אופטימית יותר,אני מנסה לעבוד על זה.. אבל-) אי אפשר להתכחש למורכבות ונזקי העולם הזה. איך אפשר להתחתן ולהביא ילדים כשהמציאות הולכת ונהיית יותר ויותר מטורפת, קשה, ...
אשמח מאוד מאוד לתשובה
ואני כאן אם צריך להבהיר את עצמי..
תודה אתם צדיקים
תשובה
שלום לך!
אנסה לענות על השאלות שלך עפ"י הסדר.
שאלת האם האדם חייב להימצא בהכרה יחידה וברורה שהוא מקים בית בשביל הקב"ה;
מרן רבי יוסף קארו היה חסיד שבישראל, וכתב בשו"ע דברים שהם ממידת החסידות שמקורם מהזוהר, כגון חלק מדיני נטילת ידיים.
אבל סימן זה: "שכל כוונותיו יהיו לשם שמיים" הוא דין, וכל אחד צריך לשאוף לקיים את כל הסימן!! (הרב נבנצל מביא זאת בהערה לפרשת ואתחנן,"שיחות לספר דברים")
אם כך התשובה היא שלא רק שמקימים בית צריך להימצא בהכרה ברורה שאנו עושים זאת כדי לעשות רצון ה', אלא האדם חייב לשאוף להימצא בהכרה הזו בכל מעשה שהוא עושה: מתקלח, אוכל, ישן, לומד, בעצם כל דבר שאנו עושים אנו צריכים לדעת למה אנו עושים אותו, ושהסיבה הסופית תהיה בשביל לעשות רצונו של הקב"ה! וכמו שהבנת, זה לא מנהג חסידות אלא זה ממש מצווה.
מצד שני, אנו בני אדם ופגעי הזמן והסביבה לפעמים מקשים עלינו מלהימצא בהכרה הזו.
הקב"ה לא רוצה שנדחיק עצמינו לפינה, והאמת היא שלא כולנו יכולים להימצא בהכרה הזו במצב הנוכחי שלנו. לא שאין לנו את היכולת להגיע להכרה הזו, אחרת לא היה מקום לציווי כזה, אלא שכרגע המצב הנפשי- רוחני שלנו, לא מאפשר לנו את זה.
מה זה אומר? זה אומר שאנו צריכים להבין מהו מקומינו, איפה אני ביחס למצווה או מעשה מסוים ולפי זה להציב לעצמי יעדים שמתאימים למצבי.
כך אדם אחד היעד שלו יהיה רק לתת צדקה בלי שום כוונה, רק לשם קיום המצווה, אדם אחר כאשר הוא ייתן צדקה הוא יתכוון להיטיב לזולת, ואדם שלישי יתכוון לעשות רצון ה' בקיום מצווה זו שמיטיבה לזולת.
אחרי שאנו מזהים את מקומינו, מומלץ להציב יעד אחד קדימה: אם זיהית שאת נותנת צדקה מכח ההרגל- כאשר את רואה יד מושטת, נסי להציב לעצמך יעד חדש- כאשר את נותנת צדקה לחשוב שבכך את מיטיבה עם הזולת.
הרמה הגבוה ביותר והיעד הסופי שלנו הוא שכל מעשה ומעשה שנעשה יהיו לשם שמיים, כלומר בכיוון ברור לעשות מה שהקדוש ברוך הוא רוצה ממני.
את נפגשת אם השאלה הזו בנושא מאוד מהותי ומשמעותי בחיים שלך: הקמת בית.
אין ספק ששאלה זו מתאימה להישאל בייחוד על נושא זה, כי זה לא פשוט. לא פשוט לנתב הרגשות ומחשבות כ"כ אישיות ועמוקות על הבן אדם הכי קרוב לנו- לשם שמיים.
אך עם זאת, ברור שאנו לא מתחתנים רק מאיזשהו כח שכלי האומר לנו- "זו מצווה שה' רוצה שנקיים". אנו מתחתנים מתוך הכח הטבעי הגדול שהקב"ה תבע בנו לקשר עם בן המין השני, מתוך הרצון לקרבה ולאהבה. ועל זה נאמר- "ברוך אתה ה'....אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה. גילה, רינה, דיצה וחדווה, אהבה ואחווה, ושלום ורעות.
ה' הוא זה שתבע בנו את הרגשות הללו, הוא ברא אותם וע"י המצוות הוא נתן לנו כלים טהורים וקדושים לבטא אותם ולתת להם מקום.
לשאלתך השנייה,
קודם כל גם אם שאלה זו נשאלת בכיתה ו', ראוי מאוד לשאול אותה כאשר מגיעים לגיל בו חושבים להקים משפחה. אז אפתח בדברים שאומנם ציינת אותם, אך עדיין מאוד חשוב לי לצאת מהם לתשובה האישית שלי.
ספר החינוך, מצווה ראשונה:
בראשית יש בה מצוַת עשה אחת, והיא מצוות פריה ורביה, שנאמר:
"ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו".
משרשי מצווה זו, כדי שיהיה העולם מיושב , שה' ברוך הוא חפץ ביישובו. כדכתיב:"לא תהו בראה לשבת יצרה". והיא מצווה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם, כי לבני אדם נתנו ולא למלאכי השרת.
דיני המצווה, מתי חייב אדם לעסוק בה, וכמה בנים יהיה לו ויפטר, ומאיזו מצוות הוא פטור בעסקו בזו, ויתר פרטיה, מבוארים ביבמות פרק ו' ובברכות.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. וחייב אדם להשתדל בה מה שהוא ראוי לה, והוא הזמן שנתנו חכמים ז"ל לישא אישה. ומצווה זו אינה מוטלת על הנשים. והמבטלה, ביטל עשה, ועונשו גדול מאד, שמראה בעצמו שאינו רוצה להשלים חפץ השם ליישב עולמו.
הסיבה הראשונה למה להביא ילדים לעולם, היא קודם כל כי זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו ואנו חפצים לעשות רצונו, ורצונו הוא ש"נפרה ונרבה".
למה זה מה שהוא רוצה? זה כבר סיבות "שוליות" ביחס אלינו, כי אנו מצווים לעשות רצונו גם בלי להבין אותו, ואם יש קצת הגיון במה שאנו מצווים זה רק כדי שיהיה לנו יותר קל, אבל גם ההיגיון הזה לא משתווה ל-"על הגיון" של הקב"ה.
ובכל זאת להגיון האנושי:
כדי שהעולם יהיה מיושב, ולא ריק מאנשים- למה? "שה' ברוך הוא חפץ ביישובו" (ראי, לעייל.)
בזכות זה שיש אנשים בעולם יש מי שיקיים את רצון ה' ומצוותיו, הרי התורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכים, אם לא יהיו בני אדם מי יקיים את התורה? ומי שלא מקיים מצווה זו מראה בכך שהוא לא רוצה לעשות רצון ה', לא רק ספציפית במצווה זו, אלא בכלל את כל המצוות כולם. שברגע שלא מביא ילדים לעולם הוא מבטל את כל התורה שיכלו הם לקיים.
זו הסיבה העיקרית לשם מה אנו רוצים להביא ילדים לעולם, זו גם הסיבה האישית של עמ"י למה להמשיך את העם היהודי.
הסיבה האישית שלי, שברור לי שהיא באה על גבי הסיבה הראשונה.
כלל: ככל שדבר טבעי יותר הוא פחות בחירי, כלומר יש לך פחות יכולת בחירה בו.
לדוגמא:פעולת הנשימה היא דבר טבעי. הידעת? אדם לא יכול להתאבד בהפסקת נשימה. באיזשהו שלב כאשר הבן אדם יפסיק לנשום הוא יאבד את ההכרה והגוף יחזור לסדר הנשימות הרגיל והבן אדם יתעורר.
אפשר לומר את זה גם על עוד דברים: זה שרוב העולם מכבד את ההורים שלו- זה מראה שזה משהו טבעי שהקב"ה נטע בנו לכבד את הורינו.
רוב העולם חי בזוג- כי זה טבוע בנו הצורך הזה לחיות בזוג עם בן המין השני, כך גם- זה שרוב העולם בוחר להביא ילדים לעולם זה מראה על איזשהו טבע פנימי להוליד.
אני מאמינה שכמו שיש לרובינו צורך להוציא כמה שיותר כוחות שלנו החוצה, בכישרונות או רצונות שלנו, להביא ילד זה הוצאת 150% מהכוחות שלנו החוצה, זה הוצאת הכח הכי גדול החוצה, כי בגידול שלך אותו את מוציאה את כוחותייך החוצה, ובעצם מה שהוא הוא מוציא עוד כוחות חדשים משלו החוצה.
אין תחושת אושר וסיפוק גדולה מזו.
השאלה הבאה שלך היא אולי הסיבה לשאלתך הקודמת - מדוע לחשוף נשמות טהורות לעולם שכולו סבל?
איני מכירה אותך ואני לא יודעת מה הסבל שהיה מנת חלקך המביא אותך לשאלה כ"כ קשה ועמוקה על החיים.
אני לא מנסה להתכחש למורכבות ונזקי העולם הזה.
דברי נאמרים גם על רקע הזמן האחרון בו נוכחנו והיינו שותפים לשני פיגועים קשים. המציאות לא פשוטה, כנראה שלך אני לא צריכה להסביר למה.
דבר ראשון, יש את כח האינרציה של העולם, שבתוכו הרצון להמשיך לחיות.
אפילו האנשים בשואה נלחמו בכל כוחותיהם כדי להמשיך ולחיות. גם אם זה היה חיים מלאי סבל ואומללות.
דבר שני, להיות אופטימי זאת לא משוואה להיות לא מציאותיים או להתכחש לדברים הקשים.
להיות אופטימי זה בראש ובראשונה לא להתכחש לדברים הטובים לספור אותם ולשאוב מהם את הכח.
בסה"כ דברים די מצליחים לנו בחיים, קורים דברים יותר טובים מאשר לא טובים, עובדה רובנו חיים ונושמים. האם היית מוכנה לא להיוולד לעולם בגלל הדברים הקשים שיש בו?
אני לא מכירה אותך, אך מהכרות שלי עם אנשי העולם, רוב העולם לא היה מוותר על החיים שלו בגלל זה, ועצם זה שאת חייה זאת אמירה שהחיים שלך שווים יותר מכל הדברים הלא טובים שקורים בעולם. כתבת שאת מוכרחה לשנות הסתכלות לאופטימית יותר, אז ההצעה שלי היא קודם כל להעצים כל דבר טוב שקורה לך או שאת שומעת שקרה, זה ייתן לך כח.
אנחנו צריכים לא לאבד פרופורציות. כמו שאת לא מבטלת את הדבר הרע כאשר את שומעת על דבר טוב שקרה, אל תבטלי את הדבר הטוב כאשר את נוכחת בדבר רע. עם זאת את לא צריכה להתעלם מהרע. יש מקום לשאול שאלות ולהבין עד כמה שאפשר.
אם הטוב ינצח אצלך בפנים הוא ינצח גם אצל הילדים שלך השאלה היא במה את תתמקדי.
רק נגעתי במעט ממה ששאלת, יכול להיות שעוררתי יותר שאלות מאשר תשובות...
את מוזמנת לשאול, להגיב או לדייק דברים שלא מובנים, בשמחה!
אנחנו כאן בשביל זה.
תמר אסולין
tomight100@gmail.com