להשאר בהדרכה או לעזוב? אני שחוקה!

בע"ה

מדריכה מקסימה,
שלום!

מהדברים שכתבת ניכר בצורה מאוד פשוטה ואמיתית שאת אוהבת את החניכות שלך, מאמינה בהן, שמחה בהן ומוכנה לעשות בשבילן כמעט הכל. איזה כיף להן שיש להן מדריכה כמוך!
מדהים שהצלחת לקדם אותן וליצור שבט מגובש ואיכותי גם בתוך המורכבות של "סניפי עיר", ואין ספק שזה בזכות העבודה הקשה וההתמדה שלך. קשרת איתן קשר משמעותי, בנית יחד איתן מקום שבו כל אחת מהן מוציאה את הטוב שבה והכי יפה, נראה שכל זה מבוסס על הרבה אהבה והערכה.
אז לפני הכל – כל הכבוד לך. מכל הלב.
(האמת, הדבר הראשון שחשבתי לעצמי זה, "אם הייתי הקומונרית שלה הייתי נלחמת עליה בלי לקחת שבויים...")

את מתארת מצב שהרבה מדריכות מעולות ומורעלות נתקלות בו: שחיקה. את נהנית מכל רגע אבל מרגישה שההדרכה הזאת כמו משתלטת לך על החיים ולוקחת את המקום של המשפחה, החברות ושאר התחומים החשובים לך בחייך. ואת אומרת – אצלי זה או זה או זה. אין איזונים ואין הורדת הילוך; או להמשיך ככה – או לעזוב.
ואין ספק שזו החלטה קשה...
הרי מצד אחד – אני שחוקה, זה נכנס לי לכל תחום בחיים ופשוט אי אפשר להמשיך יותר...
ומצד שני – רגע רגע. לעזוב? אני?? את השבט המדהים הזה שהפך לחלק כ"כ גדול מהחיים שלי??

ביקשת שנעזור לך להחליט אם להישאר או לעזוב, וכך בעצם קצת גלגלת אלי את הכדור.
אני יכולה להגיד לך: תראי, את צודקת. מדריכה שחוקה זה באמת כבר לא טוב והגיע הזמן שתעזבי ותתחילי להשקיע בדברים אחרים בחיים שלך.
אבל תודי שקצת נצבט לך הלב מהתשובה הזאת...
אז אני אגיד לך: אני רואה ממה שכתבת שההדרכה הזאת מאוד חשובה לך ולכן לא כדאי שתוותרי עליה. תתמודדי עם השחיקה ותמשיכי בעוז קדימה.
אבל האמת, אם היית מרגישה שזה נכון לא היית פונה מלכתחילה...

אם ככה, ברשותך, בואי נניח לרגע את ההתלבטות הזו בצד, כי אמנם מה שעומד עכשיו על הפרק זה ההדרכה שלך, אך הרשי לי להציע שהעניין המשמעותי הוא לא אם בסוף את נשארת או עוזבת - את זה אף אחד לא יוכל להחליט בשבילך. במידה רבה, השאלה היא איך את מתמודדת כשאת מגלה שמצד אחד את נמצאת במקום שהוא מאוד טוב ובונה, ומצד שני את מרגישה שיצאת מאיזון.
יש משהו באבסולוטיות שהוא מאוד נוח; קל יותר להיות או פה או שם, מאשר למצוא את הדרך להיות בשתי העולמות. אבל מי שמפסיד מה"הכל או כלום" הזה – אלו החניכות, זה הסניף, זה עמ"י וזו בעיקר את. מצד אחד את מדריכה תותחית, ומצד שני לא טוב לשבט שתהיה לו מדריכה שחוקה; מצד אחד את רוצה לחזור לחיים רגועים ושפויים יותר, ומצד שני זה אומר שאת מוותרת על ההדרכה.
תחשבי שאם תבוא מדריכה ותגיד, "וואלה, מיציתי את העניין, אני מרגישה שנתתי את מה שיש לי לתת ועכשיו זה זמן טוב לעזוב" – אז אולי באמת הפיתרון הנכון בשבילה הוא לסיים את ההדרכה ולפרוש בשיא.
אבל אם באה מדריכה ואומרת שהולך מעולה, טוב לה וטוב לחניכות, יש לאן להתקדם, הם נכנסות עכשיו לחב"ב והכל טוב ויפה... רק מה, מרוב שטוב איתן, הטוב הזה סוחף אותה פנימה וגורם לה לשכוח דברים אחרים...
אולי מה שנכון יותר זה לומר – נכון שהצהרת שאצלך זה "הכל או כלום", אבל הרי אנחנו אנשים דינאמיים ומסוגלים גם להתאמץ כדי להפוך את החיים שלנו לטובים יותר. נסי לשאול את עצמך, האם לא עדיף ללמוד לאזן בין ההדרכה לבין החיים שלך, להרוויח משני העולמות ולהעשיר את שניהם, מאשר לברוח לאמת אחת ואבסולוטית?

את מתלבטת אם להישאר או לעזוב, אבל בפועל את יכולה לעשות לא את זה ולא את זה, או גם את זה וגם את זה; תישארי בהדרכה, תמשיכי להיות מדריכה משמעותית ולהשפיע על החניכות היקרות שלך, ויחד עם זאת תלמדי ותעמדי על כך שההדרכה תכנס לך לפרופורציה ולא תבלע חלקים חשובים אחרים בחייך.

אז אולי בעצם השאלה היותר מדוייקת ואמיתית היא, איך ממצב של קיצוניות מצליחים שוב להכנס לאיזון?
ואת התשובה לשאלה הזאת אפשר בהחלט לנסות להבין, ואני חושבת שהיא מתחלקת לשני שלבים:
שלב א´: לברר מערכת ערכים.
לחשוב ולהחליט מה עוד חשוב לי, איפה עוד אני רוצה להשקיע, איזה תחום יותר נזנח כשאני שוקעת רק בהדרכה וכו´. זה לגמרי תלוי בתחושה שלך ויכול לכלול את המשפחה (או בן משפחה מסויים), חברות שלא היה לך זמן בשבילן, זמן בשביל עצמך למחשבות, כושר, נגינה וכד´, השקעה בלימודים ובבגרויות, עזרה בעבודות הבית ועוד... אם זה עוזר לך, את יכולה אפילו לעשות רשימה של כל הדברים שאת מרגישה שאת רוצה להגיע אליהם.
אחרי שהשלב הזה מבורר אצלך, את עוברת לשלב ב´: לשבת ולקבוע עם עצמך איפה כל דבר נכנס.
להדרכה באופן כללי יש זמנים מוגדרים: פעילות בשבת, עוד פעילות באמצע השבוע ובדרך כלל עוד איזה משהו קטן כמו שיחה אישית, מפגש שבט וכו´. גם פה את יכולה לכתוב – נסי להגדיר לעצמך בדיוק איפה כל דבר נכנס לך במהלך השבוע (לדוגמא: יום חמישי אחרי הלימודים – עזרה לאמא, לשחק עם אחותי ולהתקשר לסבתא. יום ראשון – להכין פעולה להמשך השבוע. יום שני בערב – מפגש עם חברות).
בהתחלה יכול להיות שזה יתנהל בצורה קצת מתמטית וקיצונית, אבל זה רק בהתחלה, כדי לאזן את הקיצוניות השניה שאת נמצאת בה.
תלמדי לאט לאט איך לתת זמן לעצמך ולדברים שחשובים לך וכך לתחום בגבולות ברורים – אוהבים וחמים, אך ברורים – את ההדרכה שלך.
לא כל פעם שחניכה מתקשרת את חייבת לענות, לא כל פעם שהשבט נפגש את חייבת להגיע ולא כל פעולה צריכה להיות הפקה מטורפת. מצד שני, בזמנים שהגדרת לעצמך שבהם את "בתוך" ההדרכה – תמשיכי לתת את כל-כולך כמו שאת יודעת.
כשאת בסניף תהיי מאה אחוז בסניף, כשאת בכיתה תהיי מאה אחוז בכיתה, כשאת מדברת עם ההורים שלך תהיי שם במאה אחוז... והבנת את העיקרון.
אז נכון שכמו שאמרנו – ה"מאה אחוז" הזה לא באמת מתאפשר כיוון שהחיים שלנו מורכבים ממכלול של דברים ותמיד יהיו ברקע דברים נוספים חוץ ממה שאת עוסקת בו כרגע. אבל כאמור, אף פעם אי אפשר לתת את הכל בהכל והשאיפה היא להגיע לאיזון. זה יכול אולי להיראות כסוג של פשרה, "לא זה ולא זה", אבל אם נסתכל על התמונה הכוללת נראה שבעצם מדובר פה במשהו שלם הרבה יותר – חיים שבהם את מתאמצת להשקיע בכל המעגלים החשובים, כולל את עצמך, במידה ובמינון נכון ובריא, ואם נגדיר את זה במשפט יפה ומרשים: זו לא פשרה ובינוניות אלא ניסיון לחיות בצורה יותר אמיתית ושלמה.
ממש תורה ועבודה – לא ככה? ;)

כשזה כתוב בצורה פשוטה זה עלול להישמע פשוט... אבל כמו שהיטבת להבחין, קשה ומאתגר לשנות הרגלים ותפיסות שליוו אותנו במשך הרבה זמן ולנסות ליצור בעצמנו משהו חדש. אך תני לי לחזק את ידייך ולומר לך שמהשאלה ששלחת משתקפת עוצמה רבה, יכולת השקעה והתמדה והרבה אמונה – ואלו דברים שוודאי יוכלו לעזור לך להתקדם. חוץ מזה שבאופן שכזה תוכלי להרגיש איך ההדרכה שלך ממשיכה להיות כ"כ מיוחדת, ושיש לה ערך מוסף – היא חלק מחיים שלמים של איזון, נחת, שמחה ומשמעות.

שוב כל הכבוד לך,
והרבה הרבה הצלחה!

אך טוב!
ליאורה
leora.d.c@gmail.com