שאלה
שלום:)
יש לי שאלה..
אולי כדאי שאתן קצת רקע עליי..
אני בחורה בשנות העשרים ומעלה.. גדלתי בלי אבא שנטש את משפחתי בתחילת גיל ההתבגרות, הוא תמיד שבר את לבי ולא יכולתי אף פעם לבטוח בו.
ישנו בחור מדהים שאני מכירה, לעיתים אני מדברת איתו, בעיקר בשבתות..
אני לא יודעת אם הוא מעוניין כי הרבה זמן אני מכירה אותו ואני אומרת לעצמי שאם הוא היה מעונין הוא היה אומר לי במהלך השיחות.
העניין הוא שבראשי, במחשבותיי, אני לא מקבלת את האפשרות שהוא יכול לאהוב אותי ואני אומרת לעצמי שיש בי הרבה דברים לאהוב אבל אז מתגנבת לה מחשבה שהוא בוודאי שלא את אותם דברים.
אני חושבת שאני לא מאמינה באהבה למרות שזה הדבר שתמיד רציתי.. להיות נאהבת..
איך מאמינים שמישהו יכול לאהוב אותך, חוץ מהקב"ה כמובן שאוהב כול כך..
בהוקרה ובברכת שבת שלום
תשובה
שלום וברכה!
מעט מאוד אני מבין באהבה, מן המעט שזכיתי הבנתי שכדי למצוא אהבה פשוט צריך לאהוב. בלי לחקור, בלי ללמוד, בלי לחשוש, פשוט לאהוב אהבה ישירה וכנה. נכון, חלק ממנגנוני ההגנה שלנו אינם נותנים לנו לאהוב עד שלא נדע שגם אהובים אנחנו, אבל מה לעשות לפעמים הצעד הראשון שייך לנו.
לגבי הקשר עם אביך - ייתכן בהחלט שהוא משפיע על הדימוי העצמי שלך באופן כללי ועל טיב היחסים שלך עם המין הגברי באופן פרטי. כדי לזהות השפעה כזו והאם היא בעייתית, ואם היא בעייתית כיצד להתגבר עליה מומלץ לפנות לפסיכולוג/ית. (ואם יש לך רתיעה מכך, הרשי לי להסיר כל חשש מליבך. טובי האנשים נעזרים בפסיכולוגים ואין בכך שום בעיה. לא תמיד הם עוזרים, אבל הרבה פעמים כן וכדאי לנסות.
לגבי הבחור המסוים - מה דעתך פשוט להיות זו שפותחת בשיחה. בימינו נשברו הכללים לפיהם המילה הראשונה היא של הבחור והאחרונה של הבחורה... לפעמים שיחה פתוחה וכנה אחת פותרת הרבה התלבטויות מיותרות...
בהצלחה רבה!
זיו
(הכותב אינו רב)