שאל את הרב

''לא תיעשו אגודות אגודות'' - "מרכז" ו"הר המור"

הרב יובל שרלו הרב יובל שרלו 10/02/13 14:28 ל בשבט התשעג

שאלה

שלום לכבוד הרב,

במסגרת לימוד מסכת יבמות בעיון בישיבת הר המור, למדנו השבוע את סוגיית "לא תתגודדו"- לא תיעשו אגודות אגודות- ובעקבות הלימוד עלתה לי שאלה קשה ונוקבת, אערוך לפני הרב שולחן:

מפשט סוגיית הגמ' (יג:) ומחילופי הדברים בין ר' יוחנן לריש לקיש שמחפשים ייתור בפסוק ללמוד ממנו את האיסור- נראה פשוט שאיסור עשיית אגודות אגודות הינו לאו מדאורייתא -וכן נראה פשוט בלשון הכסף משנה (הל' ע"ז) שהשיג על הרמב"ם מדוע לוקין על שריטה שהרי לא תתגודדו הוא לאו שבכללות- נראה שהבין שאיסור לא תיעשו אגודות אגודות הוא מדאו' (ולכן לא תתגודדו הוא לאו שבכללות), וכן נראה מלשון הרמב"ם שם שכתב "ובכלל אזהרה זאת.." והביא את איסור עשיית אגודות אגודות- משמע שסבר שהוא לאו דאו', אמנם בספר המצוות כתב שדרשת אגודות אגודות היא "כעין דרש" והשווה אותה לדרשת "לא יהיה כקרח וכעדתו"- שהיא דרש גמור, ואכן לשון זו גרמה לחיד"א להבין ברמב"ם שאיסור לא תתגודדו הוא רק אסמכתא בעלמא (וכך כתב הרב עובדיה בתשובה ביחווה דעת)- אך רוב ככל הראשונים והאחרונים הסכימו שהוא מדאורייתא.

והנה נחלקו רבותינו הראשונים רש"י והרמב"ם בטעם האיסור- רש"י על אתר כתב שהוא משום שנראית התורה כשתי תורות, ואילו הרמב"ם כתב שהדבר יוצר מחלוקות בעם ישראל- וכן כתב בתשובה (קנא) שהאיסור קיים אף בדברים שאינם דברי תורה כיוון שסוף סוף תיווצר מחלוקת בבני יעקב, תלמידי משרע"ה, בני אל חי- וזה אינו ראוי. (ואולי יש להוכיח מכאן שסברו שהאיסור הוא מדרבנן- וכיוון שכך חיפשו טעם לתקנה- שהרי אם הוי לאו דאו'- למה להם למדרש טעמא דקרא?!)

והנה בגדר האיסור נחלקו אביי ורבא שם בגמ', לשיטת אביי הוא כשיש שני בתי דינים בעיר אחת שנחלקים בהוראותיהם- ואולם שיטת רבא היא שרק כשיש בית דין אחד שחציו מורה הלכה אחת וחציו חולק אז קיים איסור לא תתגודדו- אולם בשני בתי דין אף שהן בעיר אחת - אין איסור. ולכאורה בפשטות- אביי ורבא הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם- ואם כן מה מאד נפלאו דברי הרמב"ם שכתב (ע"ז) שגדר האיסור הוא כשנהגו שני בתי דינים בעיר אחת מנהגים שונים, והרי אליבא דרבא אין איסור בשני בתי דינים בעיר אחת! וכבר השיגו עליו הנושאי כלים שם, ראש לכולם הוא ה"כסף משנה" שכתב שהלכה כרבא הוא רק כשחולקים אליבא דנפשייהו אולם כאן חלקו אליבא דמ"ד "עשו" ועיי"ש שחזר בו מדבריו, וכן הרמ"ך רצה לומר ברמב"ם שפסק

תשובה

שלום וברכה

בשאלות של מחלוקת צריך ללכת על קצות אצבעות, הן בשל הרגישות האנושית לאנשים פגועים ופצועים כתוצאה מפילוג וקרע, והן כדי שלא להעמיק את התהום שנפערה, והן כדי לאפשר פתיחות מחודשות ועוד ועוד.

נראה אכן ממקורות רבים כי האיסור לעשות אגודות אגודות הוא איסור דאורייתא, ולא זו בלבד אלא שהיו ראשונים (סמ"ג) שמנו את "ולא יהיה כקורח וכעדתו" כמצוות לא תעשה מן התורה. גם מדברי הרמב"ם נראה שמדובר בלאוו מדאורייתא, כמו "לא תאכלו על הדם" שיש לו היבטים שונים, ויש איסור לעשות אגודות אגודות. לא זו בלבד, אלא שגם אם נאמר שהוא מדרבנן במישור הפורמאלי של הדברים – מצאנו אין ספור מקורות בחז"ל על חשיבות האחדות ועל ההימנעות מפילוג, עד לדרשה מרחיקת הלכת של "חבור עצבים אפרים – הנח לו".
אולם, האיסור להחזיק במחלוקת ולאוו דאגודות אינו שונה משאר האיסורים, במובן זה שאף הוא נמצא במסגרת התורה כולה, וממילא הוא אינה האיסור היחיד שיש בתורה, ואינו החובה היחידה שי שלציית לה. בדיוק כפי שאיסורי לשון הרע הם מהחמורים ביותר, ואף על פי כן אנו מכירים ב"לשון הרע לצורך", ולדעת חלק מהראשונים זה כתוב בפסוק עצמו "לא תלך רכיל בעמך (אולם) לא תעמוד על דם רעך", ועל כן בשעה שיש צורך יש לדון בשאלה הלכתית כבדת משקל האם מותר לומר לשון הרע במקרה הזה – הדבר נכון גם ביסודות המחלוקת. לעתים המחלוקת נוגעת בשורשי הקיום, וחובת הנאמנות לקיום האמוני והאלוקי גוברת על איסור המחלוקת, ובעיקר כאשר הדברים נעשים באמת לשם שמיים.
זהו אחד היסודות הגדולים ביותר בפסיקת הלכה. פוסק הלכה אינו רשאי לראות מול עיניו לאוו אחד בלבד או עשה אחד בלבד. הדבר הראשון שיש לעשות בפסיקת ההלכה (כמובן, שלאחר בירור המציאות והבנת השאלה העומדת על הפרק) הוא להכריע מה נמצא על שולחנם של מלכים ואילו מצוות עשה או לאווים קשורים במקרה הנדון. כאמור, כשם שלא יעלה על הדעת שבגלל איסור לשון הרע לא נציל עשוק מיד עושקו, או לא נילחם בניצול, או לא נעסוק בבירורים לקראת שידוך, כך גם בענייני "אגודות אגודות" מוטל על פוסק ההלכה הדן במחלוקות מעין אלה לבחון האם הנושא הוא עמוק דיו עד לכדי הצדקת "גירושין" ואז אין בו מצד אגודות אגודות.
על כן, נקודת המוצא היא שעושים כל מאמץ שלא תהיה מחלוקת ושלא ניעשה אגודות אגודות, ומנסים בכל דרך לקיים את הקיום המשותף – ושזה ה"מוחזק" של התורה. אולם בשעה שנראה כי מדובר ביסוד היסודות של הקיום – גוברת הנאמנות לכך על איסור המחלוקת.

אני כמובן איני נכנס למחלוקת עצמה, ולשורשי הפילוג עצמו. בין המתבוננים על הקרע הנורא הזה יש פרשנויות שונות מה הביא לכך, ולי בוודאי אין רצון ואין יכולת להעניק את הפרשנות ה"נכונה" לכך. לא זו בלבד, אלא שזו לא המחלוקת היחידה שהביאה לפילוגי ישיבות, והמחלוקת הזו גררה בעקבותיה עוד ועוד פילוגי ישיבות, והדבר מכאיב מאוד.
נראה לי כי הדבר הנכון לעשות עכשיו הוא לא לעסוק בעבר, אלא להמשיך לכבות את האש הגדולה, ולהרגיע, ושכל מקום יתפתח בדרכו שלו בלי לשלול את האחרים, ולא זו בלבד, אלא שייעשו ניסיונות לכנס מחדש ולדבר מחדש של הפלגים השונים – לא רק בין "מרכז הרב" ו"הר המור" אלא גם במקומות אחרים, וכינוס לצדיקים – טוב להם וטוב לעולם.

כל טוב

כתבות נוספות