''לא תיעשו אגודות אגודות'' - "מרכז" ו"הר המור"

שלום וברכה

בשאלות של מחלוקת צריך ללכת על קצות אצבעות, הן בשל הרגישות האנושית לאנשים פגועים ופצועים כתוצאה מפילוג וקרע, והן כדי שלא להעמיק את התהום שנפערה, והן כדי לאפשר פתיחות מחודשות ועוד ועוד.

נראה אכן ממקורות רבים כי האיסור לעשות אגודות אגודות הוא איסור דאורייתא, ולא זו בלבד אלא שהיו ראשונים (סמ"ג) שמנו את "ולא יהיה כקורח וכעדתו" כמצוות לא תעשה מן התורה. גם מדברי הרמב"ם נראה שמדובר בלאוו מדאורייתא, כמו "לא תאכלו על הדם" שיש לו היבטים שונים, ויש איסור לעשות אגודות אגודות. לא זו בלבד, אלא שגם אם נאמר שהוא מדרבנן במישור הפורמאלי של הדברים – מצאנו אין ספור מקורות בחז"ל על חשיבות האחדות ועל ההימנעות מפילוג, עד לדרשה מרחיקת הלכת של "חבור עצבים אפרים – הנח לו".
אולם, האיסור להחזיק במחלוקת ולאוו דאגודות אינו שונה משאר האיסורים, במובן זה שאף הוא נמצא במסגרת התורה כולה, וממילא הוא אינה האיסור היחיד שיש בתורה, ואינו החובה היחידה שי שלציית לה. בדיוק כפי שאיסורי לשון הרע הם מהחמורים ביותר, ואף על פי כן אנו מכירים ב"לשון הרע לצורך", ולדעת חלק מהראשונים זה כתוב בפסוק עצמו "לא תלך רכיל בעמך (אולם) לא תעמוד על דם רעך", ועל כן בשעה שיש צורך יש לדון בשאלה הלכתית כבדת משקל האם מותר לומר לשון הרע במקרה הזה – הדבר נכון גם ביסודות המחלוקת. לעתים המחלוקת נוגעת בשורשי הקיום, וחובת הנאמנות לקיום האמוני והאלוקי גוברת על איסור המחלוקת, ובעיקר כאשר הדברים נעשים באמת לשם שמיים.
זהו אחד היסודות הגדולים ביותר בפסיקת הלכה. פוסק הלכה אינו רשאי לראות מול עיניו לאוו אחד בלבד או עשה אחד בלבד. הדבר הראשון שיש לעשות בפסיקת ההלכה (כמובן, שלאחר בירור המציאות והבנת השאלה העומדת על הפרק) הוא להכריע מה נמצא על שולחנם של מלכים ואילו מצוות עשה או לאווים קשורים במקרה הנדון. כאמור, כשם שלא יעלה על הדעת שבגלל איסור לשון הרע לא נציל עשוק מיד עושקו, או לא נילחם בניצול, או לא נעסוק בבירורים לקראת שידוך, כך גם בענייני "אגודות אגודות" מוטל על פוסק ההלכה הדן במחלוקות מעין אלה לבחון האם הנושא הוא עמוק דיו עד לכדי הצדקת "גירושין" ואז אין בו מצד אגודות אגודות.
על כן, נקודת המוצא היא שעושים כל מאמץ שלא תהיה מחלוקת ושלא ניעשה אגודות אגודות, ומנסים בכל דרך לקיים את הקיום המשותף – ושזה ה"מוחזק" של התורה. אולם בשעה שנראה כי מדובר ביסוד היסודות של הקיום – גוברת הנאמנות לכך על איסור המחלוקת.

אני כמובן איני נכנס למחלוקת עצמה, ולשורשי הפילוג עצמו. בין המתבוננים על הקרע הנורא הזה יש פרשנויות שונות מה הביא לכך, ולי בוודאי אין רצון ואין יכולת להעניק את הפרשנות ה"נכונה" לכך. לא זו בלבד, אלא שזו לא המחלוקת היחידה שהביאה לפילוגי ישיבות, והמחלוקת הזו גררה בעקבותיה עוד ועוד פילוגי ישיבות, והדבר מכאיב מאוד.
נראה לי כי הדבר הנכון לעשות עכשיו הוא לא לעסוק בעבר, אלא להמשיך לכבות את האש הגדולה, ולהרגיע, ושכל מקום יתפתח בדרכו שלו בלי לשלול את האחרים, ולא זו בלבד, אלא שייעשו ניסיונות לכנס מחדש ולדבר מחדש של הפלגים השונים – לא רק בין "מרכז הרב" ו"הר המור" אלא גם במקומות אחרים, וכינוס לצדיקים – טוב להם וטוב לעולם.

כל טוב