לא מרגישה כלום.

שלום לך יקרה מאוד!!!
אשרייך על השאלה זהו!!
אני כבר נפעמת מהנפש הגדולה שלך!!
אילו רצונות, אילו כוונות.... באמת אשרייך!!
ועוד דבר- אני כ"כ מתחברת לדברים שלך, באמת, כמה קשה לפעמים, שאנחנו באמת רוצים להתקרב אל ה´, באמת רוצים לאהוב יותר, לעבוד יותר ואנו מרגישים ששום דבר לא קורה, כלום לא משתנה. וזה קשה. ומחליש. ומה עושים???
לעיתים הדרך לקרבת אלוקים דורשת הרבה מאמץ, השתדלות, וכמה שמנסים לא תמיד מרגישים את התוצאות... וזה קשה.
טוב, אז כעת, אחרי שדיברנו קצת על השאלה, בואי ננסה לחשוב על תשובה.
אני חושבת שהתשובה, או העצה, יכולים להגיע מכמה כיוונים שונים.
ראשית, אני באמת מאמינה שעצם הרצון שלך, זה כבר דבר עצום!! זה כבר מראה באיזו דרגה גבוהה את נמצאת. שזה מה שחשוב לך, שזה מה שמעסיק אותך בשלב הזה.
שנית, הרבה פעמים שמעתי על כך, שכגודל האדם, כך גודל הקושי.
ככל שהאדם יותר גדול יש לו יותר ניסיונות, יותר עיכובים בכדי לנסותו, בכדי להגדילו עוד יותר בדרך לקרבת ה´.
פעם שלחתי מכתב לרב אבינר וכתבתי לו פחות או יותר את מה שאת שאלת. רק שהוספתי, שאני מקנאה בבעלי תשובה, כי כולם "רצים" לעזור להם בדרך שלהם לקרבת ה´, ולי לא.
הוא ממש הבין אותי, וכתב לי על תלמיד אחד שעמד באמצע הבית מדרש וזרק את הכיפה לרצפה...
מיד רצו אליו כל הרבנים, ואז הוא אמר שהוא סתם עשה זאת בכדי ליצור את התשומת לב.
הרי הוא יודע שבמצבים "רגילים" הוא לא ממש מעניין.. אבל כשהוא מוריד הכיפה, כולם רצים...
עד כאן הסיפור.
אני דווקא לקחתי מהסיפור הזה את עניין האחריות האישית. שכנראה אף אחד לא ייעשה לי את העבודה בדרך לקרבת ה´.. רק אני. ולכן צריך להמשיך ולרצות בכך.. להמשיך ולעשות.
אני מרגישה שזה גם מה שאת עושה, מחפשת להתקדם, מחפשת איך אפשר לשפר, לוקחת אחריות, וזה חשוב. אולי הכי חשוב.
ולכן, כשאני קוראת ממך, עד כמה את רוצה ומשתדלת, אני באמת נפעמת רק מזה!! זה משמעותי וחשוב!
קראתי עכשיו ספר של הרב ארז משה דורון על ההתבודדות, בשם, "נתיב לא ידעו עיט". והוא כותב על גודל המשמעות שיש לרצון שלנו...
הוא כותב שתמיד יש לנו מקום לתשובה, להתקרבות לה´ כשאנו רוצים בכך.
פשוט אפשר לומר לה´ שוב ושוב- שאנחנו רוצים את קרבתו, שלא יעזוב, שלא ייתן לנו ליפול!!
להגיד לו זאת במילים שלך. לבקש, שיפתח לך שערי תפילה, שערי אמונה, שערי בטחון.
שלא יעזוב אותך. שיסייע לך להתקרב ולא ליפול חלילה!
ובאמת, תזכרי שעצם הרצון שלך, זה כבר דבר עצום! שכבר מעיד על מקום גבוה!!
ובע"ה את תצליחי!!
כמובן, שלא מספיק רק לרצות, צריך גם לעשות. לנסות לממש את הרצון.
זאת אפשר לעשות ע"י כמה דברים.
ראשית, כמו שכתבנו- תפילה. פשוט להתפלל על כך, על קרבת ה´.
שנית, כמו שאת כתבת בעצמך, אפשר לחפש שיעורים שמתאימים לך, לקרוא ספרים, ללמוד עם חברות וכדו´... לעשות דברים שממלאים אותך.
בנוסף, את כתבת שאת מרגישה שאת הולכת ליפול, מה הכוונה? ליפול מדרך האמונה?
ובכלל את כותבת הרבה על ההרגשה שלך.
ואני חושבת, שאולי, ייתכן וקשה לך להרגיש, כי אולי את קצת "לחוצה" להרגיש אותו.
אני מאוד יכולה להבין את הרצון להרגיש את הדברים, ובכך, אולי, לקבל אישור שאני בסדר...
אך לעיתים הלחץ להרגיש את השינוי, להרגיש את הקרבה, מקשה אלינו מלהרגיש באמת.
אנו עסוקים בלרצות להרגיש, בלחפש את ההרגשה, ולעיתים זה רק מרחיק אותנו. הלחץ מסנוור אותנו לפעמים עוד יותר.
אך אולי, אם תשחררי קצת, אם לא תחפשי להרגיש כל הזמן, אם לא תחששי, אולי תגלי פתאום עד כמה את מלאה! עד כמה יש בך המון!!
את כותבת- "אני כ"כ אוהבת את ה´", לא הרבה אנשים היו מסוגלים לכתוב משפט כזה!! ואת כן!!
תראי באיזה מקום גבוה את נמצאת!! תעריכי.. תשמחי.. את אוהבת את ה´.. איזה דבר עצום זה...
אולי זה לא ממש קשור אך זה מזכיר לי את הסיפור על האיש טבע בים והתפלל לה´ שיציל אותו. לאחר תפילותיו, מגיעה ספינה ומציעה לו לעלות. האיש מסרב לעלות ואומר- לא, אני מחכה לה´ שיציל אותי. לאחר מכן, הוא ממשיך להתפלל ואיש אחד שולח לו גלגל הצלה. האיש שלנו, לא לוקח את הגלגל ואומר, שהוא פשוט מחכה לה´ שיציל אותו... וכך הלאה. עד שהאיש אומר לה´, אני מתפלל אליך כ"כ הרבה שתציל אותי, ואתה לא מציל?? וה´ עונה לו, אני שלחתי לך ספינה, גלגל, מה עוד אתה רוצה שאעשה?? אתה צריך גם לעלות בכדי להנצל, לא??
אז אמנם, זה לא אותו דבר, אבל גם כאן עומד מישהו בלחץ להנצל, ומרוב לחץ הוא לא מזהה את העזרה של ה´. הלחץ מסנוור אותו, מבלבל אותו מלהבין שזוהי בדיוק ההצלה שלו!! לכן, אני אומרת גם לעצמי, שכדאי לפעמים להירגע. לא לעשות בשביל להרגיש, אלא לעשות כי כך אנו מאמינים שצריך. ובע"ה מתוך נחת ורוגע, ההרגשה בו תבוא בע"ה.
ובכלל באופן כללי, לא לחפש להרגיש מיד. זה תהליך, זה זמן.
רק תאמיני שזה משפיע! כל התקדמות, כל השתדלות, כל תפילה ורצון- יש לכך השפעה עצומה על נשמתך ונפשך, גם אם את לא חשה בכך באופן ישיר. לעולם אנו ממשיכים לגדול, כל עוד אנו בכיוון הזה. ואת בכיוון אני בטוחה. מרגישים מתוך דברייך את הרצון הכנה להתקרב אל ה´!
וזה דבר עצום לכשעצמו.
ומעבר לכך, ייתכן וזה גם סוג של יצר הרע שמנסה למנוע ממך להמשיך להתקרב. שמנסה "ללחוש" לך באוזן כל מיני משפטים מייאשים, מחלישים.
כמו ´את במילא לא מתקדמת, אז יאללה תעזבי... לא כדאי לך..´- חס ושלום!!
משפטים אלו מחלישים, ולא נכונים!! בוודאי שאת מתקדמת!!
בוודאי שאת גודלת!! כל התמודדות עם קושי היא ניסיון וגדילה! כל שאיפה שלך, כל רצון ותפילה זוהי התקדמות, גם אם את לא מרגישה בכך באופן מידי. אז ´תנפני´ את המשפטים הללו.
תזהי אותם, ותנסי ל"סלק" אותם ע"י ההבנה שהם באים בכדי להחליש.
אני יודעת שזה לא קל, אבל אני מרגישה שאת ממש בדרך הנכונה!
ובקשר לשאלתך על השרות הלאומי, לעניות דעתי, אין צורך לדחות את שנת השירות. פשוט צריך להיות עם יד על הדופק, ולחפש להתקדם כל הזמן. לקבוע לעצמך לימוד קבוע כל יום של איזה ספר שאת אוהבת. לחפש את הקשר ואת הקרבה. ולהשתדל לא לוותר על כך.. זה חשוב מאוד...
אך זו כמובן רק עניות דעתי, אולי כדאי שתתייעצי על כך עם מישהו שמכיר אותך יותר מקרוב, וידע לייעץ יותר טוב ממני.
בנוסף, גם חשוב אולי לברר לאיזה סוג שרות לאומי את הולכת...
יש כאלה מקומות, מאוד תורניים שרק מגדילים אותנו יותר, ויש כאלו שלא... צריך לבדוק לגופו של מקום.
שווה גם אולי לבדוק אפשרות של שילוב בין שירות לאומי עם יום במדרשה נניח.
ולסיום, אני מאמינה שיש בך הרבה אמונה. רק צריך עוד קצת סבלנות. עוד אמונה בעצמך.
תאמיני שכל עיכוב מראה עד כמה את גדולה, עד כמה את מסוגלת!!
הרי, הקב"ה לא שם אדם בנסיון אלא אם כן יש לו כוח לעמוד בו. וכנראה שיש לך.
אל תוותרי.
"ואת אשר יאהב ה´ יוכיח". ה´ אוהב אותך, ורוצה להגדיל את אמונתך וקרבתך יותר ויותר.
יש לך רצונות גדולים וזה העיקר.
ולסיום ממש, אני רוצה לספר לך משהו קטן, בתקווה שיוכל לעודד.
הייתה לי תקופה מסוימת בחיים בה קיבלתי על עצמי המון דברים, ובכל זאת הרגשתי כמוך שאני לא מספיק מרגישה את ה´, שאני לא מספיק מתקרבת אליו...
ואז אמרה לי איזו רבנית, את מה שאמרתי לך, היא אמרה לי להרפות. לא לחפש להרגיש כל הזמן.
להרגע ולנשום. היא אף אמרה לי להוריד מעצמי כל מיני "קבלות", אם אני מרגישה שזה מכביד עלי. לעשות מה שאני עושה, בשמחה. וב"ה היא צדקה.
כשאנו עובדים את ה´ בנחת, התחושה וההרגשה מגיעה בעצמה. כך שגם זה עובר.
אמנם לא מיד, זה תהליך, ההשקעה וכוחות, אך בע"ה "יגעת ומצאת- תאמין"!!
(כמובן, שאין לדבר סוף, אין סוף לניסיונות, להתמודדויות ולהתלבטויות בדרך לקרבת ה´. כל מצב, כל מציאות וההתמודדות שלה, רק צריך לא להבהל מכך.. בנחת.. להאמין שיש לנו כוחות לעבור גם את זה..)
אני מאמינה בך...
חזקי ואמצי, את בדרך הנכונה...
אם יש לך עוד שאלות, תהיות ומחשבות, את מוזמנת לכתוב אליי למייל.
שיהיה הרבה טוב, בריאות, שמחה ואמונה,
אודליה.
odelyaf@gmail.com