שאלה
שלום, כבוד הרב..
באמת שאזלו לי כבר כל הכוחות, הנפשיים כמו הפיזיים וגם מכתב זה אני כותב בקושי.אבל חייב..כדי שלפחות מישהו יוכל לעזור לי
אז ככה, בשנתיים האחרונות החיים שלי הם פשוט גיהנום! תחתית עמוקה וחשוכה בלי סימן לטיפת קרן אור.
אני בן 20 וקצת. עד לפני שנתיים היה לי כמעט כל שיכלתי לבקש לעצמי(בדיעבד, כיום, אני רואה כמה בקשותיי הן צנועות...)- חברים שהם בגדר אחים, לימודים בתיכון, מרץ, שמחת חיים. בקיצור, ח-י-י-ם. נכון שזה לא הרבה?! נולדתי בבית מזרחי-מסורתי, תמיד האמנתי בקב"ה והשתדלתי לשמור את השבת, להניח תפילין ולקפוץ לביהכנ"ס מדי פעם(זה סתם בשביל שתדע מה הרקע הדתי שלי, בכל זאת אתה רב).
הגעתי למצב שאין לי בשביל מה לקום בבוקר. אני באמת לא מאמין שאם יש מישהו למעלה, הוא יכול לעשות דבר נורא שכזה לאדם שתמיד תמיד הסתפק במועט ולא יותר!
לא התגייסתי לצבא עדיין(בקרוב זה יגיע..כמה שאני מחכה לזה!!!), וניתקתי קשר עם כל החברים שאי פעם היו לי. ונותרתי לבדדד!אין לי תעודת בגרות. כל ניסיונותיי למצוא עבודה ואיכשהו לקדם את עצמי כשלו! אולי התקבלתי לעבודה-שניים, והעיפו אותי אחרי שבוע. טוב, אמרתי לעצמי שלפחות אוציא רישיון- וכמובן- את התיאוריה עברתי בסבל רב! ניגשתי 3 פעמים ורק בפעם הרביעית..אחרי חרישות של ימיםםםם בבית שהגעתי למצב של התעלפויות ותלאות מרוב עומס, עברתי. ניסיתי להוציא טסט, פעמיים נכשלתי, ומי יודע עוד כמה?!?!?!?!
אני לגמרי ממוטט..אנשים שכל חייהם חטאו, עשו מה בא להם, יצאו, בילו פשעו גנבו והכלללל שאני מכיר מהשכונה, להם? הכל הולך בקלות! תמיד טסט ראשון, בגרות(למרות שמתוך שנה אולייי יומיים הוא בא רצוף לביה"ס), המוווון חברים וידידות, מתקבלים לעבודות וגם אם לא אז מחרטטים בקומבינות מזוויעות ועושים מזה אחלה כסף! כמובן שעושים צבא ונהנים וזורמים איכשהו עם החיים!
אצלי הכל נתקעעעע..גם הגיוס שלי בא מאוחר כי דחיתי ודחיתי אותו כי תקפו אותי דכאונות וחרדות שלא איפשרו גיוס. וכל החברים בצבא..לאף אחד לא איכפת. לכל אחד חיים משלו, חברים וכיף!! ולהתקדם והכל כל כך נראה מדהים וורוד מבחוץ אצלם! גם אם זה רק נראה...אני תמיד בטוח שזה הרבה יותר ורוד ממה שבתקופה הקרובה לי יהיה.
ניסיתי להתקרב לקב"ה, באמת שרציתי..מצידי היה לחזור בתשובה שלמה, להתחרד, ולא לדבר עם אף אחד כי אני כל כך כועס על כולם!!!
תשובה
שלום וברכה
כואב לקרוא את מה שאתה כותב. גם המציאות האובייקטיבית המסובכת שנקלעת אליה, ועוד יותר ההתייחסות הסובייקטיבית שלך למציאות הקשה הזו.
אני מניח כי העזרה שמגיעה לך ושתסייע בעדך לצאת מהמבוך יכולה לבוא מכיוונים שונים, מרבנים שונים, מבעלי מקצוע וכדו', וכמובן – בראש ובראשונה מעצמך
מה אתה יכול לומר לעצמך ? לעצמך אתה יכול לומר כי על אף הכאב והייאוש, על אף העובדה שאחרים בילו פשעו וגנבו והם מצליחים, על אף הידידות ועל אף כל הדברים האחרים – לא הם נושא הדיון. נושא הדיון הוא אתה עצמך, גורלך, מה יהיה אתך בחיים, ולאן תגיע. מה שברור הוא שבהכרעה שאין בשביל מה לקום בבקר נכנסים למצב בו מדובר בנבואה שמגשימה את עצמה; לעומת זאת, בהכרעה כי אתה לא תיפול ולא תיכנע, וכי אתה תנסה לעשות את מה שאפשר בתוך המסגרת הפשוטה של החיים, גם אם נראה שמכשילים אותך ושאחרים מצליחים וכדו' – בה טמון הסיכוי לצאת מהמצב הזה ולהגיע לחיים היותר טובים והיותר נכונים.
אם נכשלים בטסט – ניגשים שוב. כי אם לא ניגשים שוב – בטוח לא עוברים, ואם מנסים שוב – יש סיכוי שמצליחים;
אם מחפשים עבודה זמנית ונדחים – מחפשים במקום נוסף, גם אם פוחדים מחבטה, כי אם לא מחפשים לא מוצאים, ואם כן – יש סיכוי.
האפשרות, הסיכוי, האמונה כי הרבה מאוד דברים תלויים בהכרעות שלנו – הם הדברים שיוכלו להוציא ממך כוחות, שאיפות והצלחות.
אם החברים לא מתייחסים נכון – מנסים פחות לכעוס עליהם, ובמקום לצפות שם ישאלו להיכן נעלמת תדאג שלא תיעלם להם, וכך אט אט משקמים מחדש את הקשרים. אם אנשים עסוקים בעצמם בלבד, מוצאים את הבודדים שהם אחרים, ושיש להם עוד שאיפות בחיים מלבד בקשה זו, ועל כן מגיעים למקומות היותר טובים.
אני חושב שהרב יכול להעניק לך את ההכרה כי ביסודו של דבר – גם במצב המסובך שלך האפשרויות הן בידיך, ובסופו של דבר אתה תהיה זה שתקבע את גורלך ואת הוויית חייך;
בד בבד כדאי ללכת לאיש מקצוע, כי יש היום דרכי התמודדות טובות מאוד עם דיכאון, ולפעמים בכלל מדובר בכימיה של הגוף ולא בדברים שדיבורים יכולים לעזור להם.
ככה יוצאים מהמשבר. לא על ידי שינוי השם, אלא על ידי ההכרעה הפנימית שלך לעשות את מה שאפשר, ולפנות לריבונו של עולם בתפילה כי ישלים את מה שצריך להשלים.
כל טוב והרבה שמחה וגאולה