שאלה
לכבוד הרב,
אני אשה נשואה עם ילדים קטנים.
אני גם בת יחידה.
אמי ואני מעולם לא הסתדרנו. אנחנו באמת לא מסתדרות. אינני יודעת אם ההלכה שמחייבת אותי לכבד הורים מחייבת אותי גם לאהוב אותם. אני מעריכה את אמי ואף מכבדת אותה אבל לא מסוגלת לאהוב אותה או ליצור איתה קשרי חברות.
ככל שהתבגרתי מצאתי שבכדי למנוע מריבות עדיף לשמור על קשר מוגבל.
זה אומר שאני מתקשרת אליה כמעט בכל יום ותמיד דורשת בשלומה אבל מדברת בעיקר על הנכדים (שזה אחד מתחומי העניין היחידים המשותפים שלנו עליו אנו מסכימות). ואני דיי ממעטת בביקורים (פעמיים בחודש בממוצע).
תוצר אחד מההחלטה הזו הוא שככה אנחנו הרבה פחות רבות.
תוצר שני מההחלטה הזו הוא שאמי מרגישה "שאני לא מכבדת אותה מספיק".
אני בהחלט מבינה אותה. היא מסתכלת בקנאה על כמה מחברותיה שבנותיהן באות לבקר אותן הרבה, מבלות איתן ביחד בקניות/בילויים וכדו', עושות אצלהן שבתות וכדו'.
היא היתה רוצה שככה יהיה גם הקשר שלנו.
ה"חלום " הזה שלה פשוט לא יעמוד במבחן המציאות. הוא לא עמד עד עכשיו. אנחנו ממש שונות בבחירות שלנו בחיים, בערכים שלנו, בתחומי העניין וכו' ויש לנו צורך (הדדי - אני מודה) להוכיח לשניה שהדרך שלי היא היא הצודקת.
תמיד כשאנחנו מגיעות לחיכוך או ריב אני מגיעה למסקנה שהדרך הטובה ביותר לשמור על קשר הוא להיפגש כמה שפחות ולהשתדל לא להתערב בחיים זו של זו יותר מידי.
אני מעריכה שהקשר שאמי רואה אצל חברותיה עם בנותיהן הינו קשר שמעבר לכיבוד הורים, אלא קשר שנובע מחברות שנרקמה בין האם והבת עם השנים. לנו אין קשר כזה והאמן לי, אין סיכוי שיהיה קשר כזה.
דוגמא עכשוית לחוסר ההתאמה בינינו.
אני מאוד רציונלית שאוהבת לשים דברים על השולחן ואמי מאוד אמוציונאלית.
לאחרונה אמי הפסיקה לדבר איתי וציפתה שאבין לבד על מה היא כועסת (היא עושה את זה אחת לכמה זמן) אחרי חודש בו יום יום התקשרתי ושאלתי "מה שלומך" והיא ענתה "מה זה חשוב" וטרקה, התברר לי בעקיפין שהיא כועסת עלי בגלל שלא באתי לבקר אותה באותו היום בו התחילו טריקות הטלפון למרות שהיתה חולה.
למה היא לא יכלה פשוט להגיד את זה? אני מניחה שפשוט הייתי מבקשת סליחה ובאה לבקר.
איך הייתי צריכה להבין מכך שהיא טורקת לי את הטלפון (שלדעתי זה מסר של "אני לא רוצה לדבר איתך") שכוונתה היא בדיוק להיפך - שהיא רוצה שאבוא אליה..
תשובה
שלום
אני מבין את הרגשתך ואת תחושותיך ואני חושב שאפשר לשנות.
התשובה מופנית אליך ולם היא נכונה לכל אחד וחד מאיתנו,
העיקרון הוא כזה- ההורים לנו הם "נתון" שלא ניתן לשנותו, כמו גובה כמו נתונים גנטיים וכד'. לרוב אנחנו לא מסתדרים עםההורים שלנו כי אנחנו מצפיםמהם הישתות או מקוים שהם ישתנו וכשזה לא קורה אנחנו מתוסכלים מאוכזבים, כועסים ומתוסכלים. חייבים להבין-
ההורים שלנו הם ההורים שלנו ואחנו ילדיהם! ואף פעם לא הפוך, אנחנו לא אחראים עליהם ולא על חייהם, אין לנו אפשרות או זכות ובטח שלא חובה לבקר אותם או לנסות להזיז אותם מרכיהם ומהרגליהם.
נכון שיכו להיות לא נוח עם ההבנה הזאת ולפעמים קשה לשלים איתה, אולם עלינו להבין שההורים הם כמו קיר- אי אפשר להזיז! ואם נצליח להפנים א זה ולהבין שהם מעלינו ואנחנו מתחתם בכל מקרה- נצליח לקבל עלינו את מצוה הגדולה והחשובה כ"כ של מצוות כיבוד הורים- שהם חלק מהיצירה של כל ילד ביחד עם ה' יתברך.
תנסי להפנים ולהסתכל על אמך בעין של בת ובשום פנים ואופן לא בעין מבקרת, ותיראי איך שכל מערכת היחסים שלכן תשתנה.
אפשר להמשיך ולתת עוד כלים אבל לתשובה זו מה שכתבתי עד כא מספיק.
להרחבה ניתן לעיין בסיפרו החשוב של הרב מאיר בזק- בצל ידיך שיוצ בהוצאת הישיבה.
בהצלחה