ירושת הבת (עוד על מעמד האשה)

בס"ד

שלום וברכה,

ישר כח על השאלה. מנומקת ומוסברת.. ואכן דורשת מענה.

יש בעיה קטנטונת- שאיני יודע אם מדובר בשואל או שואלת, ולשניהם הכבוד וההערכה הראויים להם.. בכך נעסוק בע"ה בהמשך. בכל אופן, אנקוט כרגיל לשון זכר, ואם מדובר בשואלת - עמך הסליחה

ברשותך נתחיל מהסוף, במענה על השאלה הספציפית. כך נוכל לפתוח פתח להבין גם קצת מעבר, ולהסתכל על אופן לימוד התורה בעין אחרת.

אני מבין משאלתך שהדין של בת יחידה שאין לה אחים זכרים- ידוע לך. היא יורשת את אביה.
מן התורה- לא מדברי חז"ל.
זוהי פרשת בנות צלפחד.

אם התורה מפלה נשים, מדוע היא צריכה לתת לבנות את הירושה של אביהן? חסרים יורשים אחרים?
יש הרי את אבי הנפטר, את אחיו וכו´. הבת היא היורשת הבאה בתור אחר הבן. אם אין בן- הבת היא היורשת.

הייתי יכול להקשות ולשאול- חוכמה גדולה. גם את העובדה שבת יורשת במקום שאין בנים ´לקח´ לתורה זמן לומר. ובנות צלפחד היו צריכות לבקש זאת בכדי שזה באמת יתקיים..
אך מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (בפרק שמיני, דף קיט ע”א) אנו למדים שהדבר היה פשוט למשה רבנו, אלא שהסתפק שם בדין אחר. מלבד זאת- הלכה זו נאמרה למשה קודם לכן, אלא שבאותה שעה נתעלמה ממנו כדי לגלגל זכות בידי בנות צלפחד ונכתבה הפרשה בשמן. מגלגלין זכות על ידי זכאי.

לשם הגילוי הנאות אזכיר רק שהגמרא רצתה ללמוד שהבן והבת ירשו באופן שווה, אך דחתה זאת מטעם "שלא תסוב נחלה". שהנחלה לא תצא משבט אחד לשבט אחר.

אז מה העניין אם כן. מדוע התורה מזכה דווקא את הבן בירושה ואילו את הבת לא?
התשובה פשוטה מאד.
[כי הם באמת לא שווים].
ביטוי חריף, ככל ביטוי חריף- ולכן אינו מציג את הדברים בצורה שלמה. הוא נועד להבהיר נקודה.

הבן הוא הממשיך הטבעי של משפחת אביו.
כשבת נישאת- היא בונה כעת את הבית שלה. בית חדש.
היא מקבלת שם משפחה חדש. היא עקרת הבית (מלשון- עיקר הבית).
הדבר בא לידי ביטוי אף בהלכה בכיבוד ההורים. בעוד שהבן חייב בכבוד הוריו כמעט ללא שינוי בין קודם נישואיו לאחריהם, הבת אינה חייבת בכבוד הוריה. אמנם אסור לה לזלזל בהם, ואם היא מכבדת אותם זו מצווה גדולה, אך כרגע היא בונה את ביתה. היא כבר יצאה מבית הוריה.

לבן ולבת יש תפקידים שונים.
עוול עושה התרבות העכשווית שרוצה להשוות לחלוטין בין המינים.
מבחינה פיסיולוגית יש הבדלים שאין לטשטש. (גבר לא יוליד את הילדים)
וכן גם מבחינה נפשית.

משום כך ישנם גם התפקידים השונים.
לאשה לא מתאימה עבודה גופנית קשה, הדורשת מבנה גוף יציב ואיתן. כמו כן לגבר בדרך כלל לא מתאימות העבודות העדינות והדקות הדורשות סבלנות והימצאות במקום אחד זמן רב.

חלוקת תפקידים, בה כל אחד ממלא את חלקו ועושה את שלו על הצד היותר טוב.
וכאשר כל אחד עושה את פעולתו- אפשר לראות אריג יפהפה.
חברה המתנהלת כמו שצריך, תרבות יפה, ובתים ומשפחות הנבנים לאט לאט ובצורה שלמה וטובה.

הבית והתא המשפחתי מורכב משני גורמים עיקריים- בעל ואשה.
כל אחד נותן את חלקו, וצריך לתת את חלקו.
כמובן שיכולים להיות חריגות שונות פה ושם, אך זהו הבסיס.

לבעל יש את האחריות על רווחת המשפחה. הוא הנושא את שמה, את הכבוד של המשפחה. המנהגים השונים יהיו על פי מנהגיו.
הוא כביכול מנהל את ´יחסי החוץ´ של המשפחה. מעצב את המסגרת.
האשה- עבודתה בעיקר בתוך הבית. היא כאמור עיקר הבית.
(אין זה אומר שהאשה לא תצא לעבוד ושהבעל לא יוכל להחליף לקטנים או לסדר להם את החולצה לפני היציאה לכיתה א´ (על אף שמתוך היכרות עם חלק מהאבות הייתי ממליץ בחום שלא יעשו זאת..). זו אמירה עקרונית- על הבעל האחריות לרווחת המשפחה, ועל האשה האחריות על הסדר התקין של הבית)

כל אשה מקבלת בעל ואיתו גם את הירושה מביתו, כך שאינה מופלית לרעה.
תרומתה למשפחה היא אחרת, והיא מוכרחה להיות כזו.

לכן הבן שהוא הממשיך את משפחת אביו מקבל את ירושתו. הבת כביכול נכנסת למשפחה חדשה. תפקידה שם הוא אחר.

זוהי דרך חינוכית, ועלינו להכיר בה וללמוד אותה כדי לנהל בע"ה חיים בריאים ומתוקנים.
התורה היא המדריכה אותנו ועל פיה נוכל ללמוד מהי הדרך הנכונה והישרה. מתוך לימוד דברי חז"ל נוכל לעמוד על האיזון הנכון ועל הנפשות השונות (ממילא גם התפקידים השונים) של האיש והאשה.


כאשר אנחנו ניגשים ללמוד מתוך עולם המושגים שכבר נמצא בתודעה שלנו, מתעוררת לה בעיה בעת הלימוד.
לפתע קופצים כל מני מדרשים, סיפורי תנ"ך או אפילו פסוקים מפורשים והלכות שונות- המבטאים פגיעה במעמד האשה.

כאן עלינו לבדוק שני דברים:
א. האם התרבות באמת מייצגת את המוסר הנכון בעניין? האם השוויון בו דוגלת התרבות המערבית ביחס ל´זכויות האיש והאשה´ באמת משווה ביניהן? או שאולי רק מפרה את השוויון ופוגעת ומוציאה את האדם מהתפקוד המתאים לו..

ב. אנחנו צריכים ללמוד היטב האם הפשט אותו הבנו הוא אכן ההבנה הנכונה.
יתכן ולא הבנו כראוי, או שיש עוד הרחבה במקום אחר. דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.
ויכול להיות גם שמה שגרם לנו לטעות זו התפיסה שקנינו לעצמנו מתוך ההיכרות עם המוסר אליו התרגלנו, ולכן אנו תופסים את הדברים הכתובים בתורה ובחז"ל כלא ישרים חלילה, בזמן שהם דברי קושט ואמת.

אבל חשוב מאד לציין- שיש גם ברכה מאד גדולה בתפיסת התרבות.
לולא הקיצוניות בה נוקטת התרבות המערבית אולי בכלל לא היינו מתעוררים להתעכב על הנקודות הללו. היינו יכולים לטעות ולתפוס את דברי התורה כמפלים את הנשים חלילה, שגם זהו שקר.
התפיסה הקיצונית עוזרת לנו לברר וללמוד את הנקודות, לרדת לעומקם של דברים ולהבין את עומק דברי חז"ל.

הרב צבי יהודה זצ"ל תמיד היה מדגיש על פי דברי הפסוק בתהילים "תורת ד´ תמימה משיבת נפש"- כשהיא תמימה, היינו שלמה- אז היא משיבת נפש.
בכל דבר קושי שאנו נתקלים בו בתורה, במהלך הלימוד, בשיעור וכמובן גם בדרך מקרה- עלינו לזכור שעלינו לעמול בכדי להבין את הדברים לאשורם, לעמוד על כוונתם השלמה.

יש איזה חטא מאד חמור בזמננו, שכמעט כולנו חוטאים בו (אינני בא לומר זאת כלפיך חלילה, שהרי לצערי אינני מכיר אותך כלל.אפשר לומר שבראש ובראשונה על עצמי). החטא הזה נקרא חטא הגאווה.
אנחנו הכי חכמים. יודעים יותר טוב מכל הדורות וכו´.
יש אמת בעובדה שהתקדמנו מבחינות רבות ובנושאים רבים ומגוונים..
איננו מבטלים זאת, ונחטא לעצמנו ולאמת אם נמחק זאת.
אך אנחנו צריכים ענווה גדולה כדי לא ליפול במחשבה שאין לנו מה ללמוד מחז"ל ומהתורה.

לרב קוק זצ"ל יש אמירה יפהפיה באחת מאגרותיו בה הוא מכנה את חז"ל- “חכמי הנפש האמיתיים". גם לרמב"ם יש ביטוי דומה ב´שמונה פרקים´, ההקדמה למסכת אבות.

בענייני המוסר, הלכי הנפש, הכרת האופי האמיתי שלנו וכו´- יש לנו מה לקבל גם מהפסיכולוגים השונים ומסוציולוגים למיניהם...
אך העיקר והבסיס- המשאבים הראשיים שלנו- הם התורה וחז"ל המפרשים לנו ומבארים את דבריה.
דבר ד´ היציב וקיים לעד.

שנזכה בע"ה לעמוד על האופי האמיתי של כל אחד ואחד. להכיר במעלות ובתכונות וממילא בייחודיות.

שוב ישר כח גדול על שאלתך,
מקווה שהדברים הובררו ושקיבלת מענה..

בכל מקרה נשמח מאד לשמוע אם יהיו שאלות נוספות, וכמובן אם תרצה להמשיך ולברר את הדברים.

ניר
nirka10@gmail.com