יום השואה ויום הזכרון, אחרי מסע לפולין

שביעיסטית יקרה שלום,

הזדהתי מאוד עם התיאורים שלך לגבי איך שהרגש הנרדם מעורר בנו המון בלבול. איך תוך שניה הלב שלך מצטנן ואפילו דברים שרק לפני שבוע נראו לך הכי עוצמתיים בעולם, פתאום תופסים אצלך מקום פושר. וזה מתסכל- איזה אדישה אני, שום דבר לא מזעזע אותי. ויש תמיד את הקול הקטן הזה שלוחש מהצדדים: ´איך זה הגיוני? הרי רק לפני שבוע...´

מצאתי בשאלה שלך רק טעות אחת. הרשי לי להעמיד אותה ברקע תוך כדי שתקראי את התשובה-

[את לא נתקלת בבעיה].

להיות בפולין זה להיות בעולם אחר לכמה ימים. להתנתק מהכל ולתת לחוויה לערבב את כולך. חוזרים משם אחרים. במשך כמה שבועות אחרי הנחיתה הפיזית, אתה נוחת רגשית- בשלבים. בהתחלה קשה לראות שאנשים מדברים על בגד חדש ועל ציון דפוק במבחן ועל פיצה עם החבר´ה אבל לאט לאט חוזרים לשגרה, אם כי בע"ה היא תהיה מרוממת יותר בזכות מה שעברת. זה תהליך טבעי שאם הוא לא קורה בכלל, זו היא הבעיה.

הרבה אנשים מכירים את אותה ריקנות רגשית מהתחום של תפילות, ושל תפילות ימים נוראים במיוחד: את עומדת מול הסידור בשיאו של תסכול מעצמך וכל מה שעובר לך בראש זה- ´איפה לעזאזל הלב שלי לעומת מה שהיה בשנה שעברה???´ ויודעת מה? זה טריק מוכר של היצר הרע. זה מסיט את החשיבה שלך מהמילים, מהמעמד, מהרצון הפנימי- ישר אל תוך ביצה טובענית של כעס עצמי שמוחק מלוח הלב כל סיכוי להתרגש, להתחבר, להיות שם.

בואי נהיה חכמים ממנו, [ולא נסכים להתמקד באכזבה הזו של ´מה הרגשתי ביום כיפור/ ביום הזכרון שעבר´. פשוט להרפות מזה ולנסות לחשוב על מה שיש כאן, היום, עכשיו]. ובדוגמא שלך- מה אומרים האנשים שם על הבמה? מה זה אומר לי? מה אני מבינה מזה? איפה זה תופס אותי ברגע זה? הרי הדבר הכי פחות רלוונטי פה זה מה שהרגשנו לפני שבוע. זה לא נותן לרגש אמיתי נוסף מקום להיווצר.

זה לגבי המעמד עצמו. מה אפשר לעשות לפניו כדי להגיע ממקום מוכן יותר? שאלה יפה שאלת, בתי.

והאמת שהיא רלוונטית גם לגבי טקסי יום הזכרון לשואה של השנים הבאות. הרי לטוס לפולין טסים רק פעם אחת, וסביר להניח שאותו רטט שבקע מהבפנים הכי עמוק שלך, בשנה הבאה יקהה.

מפחיד קצת, לא?

לא.

להפך. זה יגיע גם בפעמים הבאות, אבל ממקום הרבה יותר בוגר ואמיתי בע"ה. למה אני חושבת את זה? כי נראה לי שבפולין את זכית לעשות עבודת חקר על עצמך, בלי לשים לב.

מזמינה אותך לקחת לעצמך איזה חצי שעה פרטית ולחשוב על כמה רגעים מהמסע לפולין שבהם ממש התרגשת בצורה יוצאת דופן. אל תמדדי את זה רק לפי ליטרים של דמעות שהורדת, אלא לפי מידת החיבור שהרגשת באותו רגע לעם שלנו, לגורל המשותף, למסירות על קיום מצוות, לקב"ה.

חיבור כזה הרי הוא מה שאנחנו מחפשים. גם בטקסים הבאים וגם בחיים בכלל, נכון?

עכשיו תשאלי את עצמך מה עורר בך את החיבור הזה. מה זה היה ש´עשה לך את זה´? למה דווקא אז הלב שלך התחיל לפעום חזק יותר?

אצל כולנו יש נקודות דומות שמביאות אותנו להרגיש את ה"וואו" הזה שהגדרת, אבל כל נקודה מעוררת כל אדם במינונים שונים. בגדול, הפסיכולוגיה אומרת שסיפור פרטי של אדם אחד מעורר יותר את הרגש מאשר לשמוע את המספרים העצומים שהשכל לא קולט. אבל שוב, את ההוא מרגש לראות ערבות הדדית נדירה, ואת ההיא- מסירות נפש על קיום מצווה מסויימת. [כשמכירים את הבפנים של עצמינו, אפשר לחזור לאותו מקום, ברגש, שאצלנו זה זה- ולחוות משהו מזה.]


זה לגבי השאלה שלך. ויש לרגש מקום של כבוד, בטח שבטקסים של ימי זכרון. יש עוצמה חזקה בלהרגיש את הביחד הזה- של עמ"י אחד עם השני ועם רבש"ע.

רק לקראת הסוף אני רוצה לציין שיש הרבה חשיבות גם ב[ללמוד על המשמעות הרחבה של הימים האלה ועל המהות שלהם מתוך ספרים], ואפילו שזה תהליך איטי יותר של התקשרות רגשית (בטקס עצמו לוקח לך יותר זמן להרגיש צמרמורת בגב) אבל יש בזה המון אמת. ממליצה בחום על הספר של הרב זאב קרוב, "דע מה שתשיב לעצמך", במיוחד את הפרקים "עם ישראל", ו"גאולה".

ואחרי הכל חשוב לזכור שיום הזכרון לשואה ויום הזכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה- הם שני דברים שונים לחלוטין. אנחנו אמנם יכולים לצפות מעצמינו להתרגש ולהתחבר לשניהם, כחלק מהעם היהודי, אבל הם לא דומים. שווה לחשוב על זה, סומכת עליך ומשאירה לך את העבודה.

יפה לך להסכים לעמוד מול עצמך בתביעה לחזור לאותו מקום רגשי שמכניס לחיים עדינות ואצילות נפש.

לרשותך,

rutav89@gmail.com
רות.