שאלה
שלום לכולם,
לאחר התלבטויות מעטות, החלטתי שאני רוצה לשתף ברגשות המעורבים שיש לי כלפי השאלות השונות המתפרסמות באתר.
מדי פעם אני עוברת על השאלות הנשלחות, קוראת את המצוקות הפחדים הכמיהות והתקוות של הדור המתוק שלנו ופשוט מתמלאת גאווה. כל כך הרבה תום ורוך ושייכות של קדושה. ממיס את הלב לראות את העוצמה של הגעגועים והכיסופים למלך עליון ואיך בעצם כל העדה כולם קדושים.
כל שוועה,כל זעקה של "איה מקום כבודך להעריצך?!" שעולה מן השורות נותנת לי ככ הרבה אמונה וכוח שהנה, עוד רגע והוא כבר בא ויוצא לקראתנו, לקראת כנסת ישראל כלה יפיפייה..
אבל, לצערי לעיתים עולה בי גם תמונה אחרת.
לפעמים נדמה לי שאנחנו פשוט דור בכיין.
אני שבה וקוראת על זו שנפרדה מההוא כי זה לא לחתונה, ועל זה שמתקשה לשמור על טהרה וההיא שמיואשת מהדייטים וזה שלא מצליח לשמור נגיעה וזאת שכל היום רק חושבת עליו...
ולכולם הכאב ככ מייאש מייסר וליבי יוצא אליהם, פשוט רק לעבור לחבק את כולם..
אבל בעצם, מה קורה לנו?? איפה הפרופורציות?! מה כבר קרה שאנחנו כאלה חלשים, כמה עוד אפשר להתבשל במיץ של רחמים עצמיים ולשלוח לעצמנו במייל תנחומים.
לאיזה דור לא היה קשה? באיזו תקופה לא היו חיים קשים?
איפה, במצרים? בחורבן? בגלות? באינקויזיציה? בפרעות? בגירוש ספרד? בשואה? במחתרות??
אנשים יושבים וכותבים בבכי שלשמור נגיעה זה ההתמודדות הכי קשה בעולם.
מה אתם גנובים לגמרי?! מה קרה קצת קשה והקב"ה נעלם, מי אמר שקל להיות דתי ולהזכירכם תורה ומצוות זה עול. ובואו נגלה סוד שגם לאדם חילוני לא חסרים קשיים והתמודדויות. החיים יפים וקשים ומספיק לילל. התקבלה פה תמונה כללית של נוער בכיין שלא מסוגל להתמודד עם בגרות נפשית וישר באים ומשליכים הכל על הקב"ה, למה לא, הכי נח. את התשובה שלו הרי לא נשמע באוזניים.
הרי בינינו, אנחנו לא באמת בוכים על הנפילות שלנו, מה לעשות אנחנו יותר מדי אוהבים את עצמנו בשביל לעמוד מול כיתת יורים.
הבכי האמיתי, הצער האמיתי הוא על זה שמה לעשות, נרצה או לא, לפעמים פשוט כיף לנו לחטוא.
אז במקום לבוא ולהתמודד ולהגיד לעצמנו די חאלס אני עוצר פה. כמה עוד אפשר.
אז במקום זה, אנחנו בוכים ומרחמים ומשתפים איתנו את כל הקוראים באתר.
וכשהעצב נשמע כל כך חי ומתוק ונוגה אולי מי צריך בכלל תשובה עכשיו לכל זה...
תשובה
ישר כח.
נשמח מאוד מאוד לתגובות הגולשים!