חרדים ודתיים

שלום לך.

דבר ראשון שחשוב לזכור - חצי מהדרך להגיע לתשובה בשאלה כלשהי, היא להיות מוטרד ממנה. כל עוד העניין מטריד אותך ותופס מקום במחשבותיך, כנראה שגם תתקדם בהבנת העניין. ולכן מצבך טוב, ותדאג שהוא ימשיך להיות כזה.
ישנן דרכים רבות להתעניין בנושא (קריאת חומר, שיחות עם אנשים, צבירת ניסיון מעשי, חשיבה עם עצמך...), ובעזרתן עולם האמונה והעשייה שלך ילך ויתחזק עם הזמן. כמובן שכמו בכל דרך שאדם הולך בה ישנן עליות וירידות, הצלחות ומשברים. בכל זאת, כדאי מדי פעם לעצור ולראות שבאופן כללי אתה מתקדם ולא נשאר במקום (שזה ההתחלה של ללכת אחורה).
בעיקרון, אדם צריך לחפש ולבדוק את דרכו במשך כל חייו. כך כותב ר´ משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) בתחילת ספרו "מסילת ישרים":
"הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר: מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון, חס ושלום, ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפלה" (פרק ב´ - בביאור מידת הזהירות. כדאי לך לעיין עוד בדבריו על מידת הזהירות שהיא מידה יסודית וחשובה).
כמובן שכאשר אנו מגיעים לצמתים חשובים בחיינו צריך להקדיש הרבה מחשבה להחלטה, מפני שההשלכות שלה הן משמעותיות יותר, וכך הדבר בעניין זה שאתה מעלה.

שינויים בחיינו
כשהייתי בתיכון ("אור עציון") נהגנו מדי שבת ללכת לביתו של ראש הישיבה, הרב חיים דרוקמן שליט"א, ושאלנו אותו שאלות בנושאים שונים. פעם שאל אותו תלמיד מדוע רוב החוזרים בתשובה הולכים לדרך ה"חרדית" ולא לדרך ה"דתית לאומית". הרב הסביר בתחילת תשובתו, שצריך להבין שמבחינה פסיכולוגית אדם שעובר שינוי משמעותי בחייו נוטה לעשות אותו מן הקצה אל הקצה, כלומר הוא מעדיף לומר לעצמו שכל מה שהוא חשב עד כה אינו נכון ולהתחיל עכשיו לבנות דבר חדש לחלוטין. יותר קשה לומר לעצמך שחלק מהדברים שעשית כן היו טובים, אלא שיש תחומים אחרים שאותם אתה צריך לשפר.

מחלוקת לשם שמים
יש לנו, לדעתי, כיחידים וכציבור, הרבה מה ללמוד מהציבור המכונה "חרדי". לא כדאי לנו לנהל איתם ויכוח מתוך רצון להגיע למסקנה שהאחד צודק לחלוטין והשני לא. חשוב מאוד שנכיר אחד את השני באופן כזה שנשפיע האחד על חברו ולא שרק נדע במה אין בינינו הסכמה. זוהי משמעותה של מחלוקת לשם שמים (משנה מסכת אבות פרק ה משנה יז), שסופה להתקיים:
"כי פליגי תרי אמוראי [=כאשר חולקים שני חכמים] בדין או באיסור והיתר, כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא [=כל אחד אומר: כך מסתבר הטעם] - אין כאן שקר, כל חד וחד סברא דידיה קאמר, מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא, מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא [=כל אחד אומר את סברתו, זה נותן טעם להיתר וזה לאיסור, זה מדמה את הדבר לדין אחד וזה לדין אחר], ואיכא למימר: אלו ואלו דברי אלקים חיים הם, זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא [=פעמים ששייך הטעם הזה ופעמים ששייך הטעם הזה] שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט" (רש"י מסכת כתובות דף נז עמוד א).

דרכינו - הקדמה

ההתלבטות שלנו, בסופו של דבר, היא מהי הדרך שבה אנו צריכים לעבוד בה את הקב"ה. ננסה בהמשך הדברים להראות שלמרות החשיבות העצומה של לימוד התורה, אדם צריך לעסוק בחייו גם בדברים נוספים. חלק מהדברים זה כורח שאולי היינו מוותרים עליו אילו זה היה אפשרי, אבל ישנו מרחב משמעותי של פעולות מעבר ללימוד שאנו מעוניינים בהן לכתחילה ומתוך אידיאל.
היטבת לפרט בשאלתך הרבה מההבדלים שבין הדרך ה"חרדית" לדרך ה"דתית לאומית", שהם מתבטאים בתחומים רבים. שאלותיך הן שאלות רציניות ורחבות וצריך לבחון אותן מכיוונים שונים. אשתדל להתייחס אליהן אחת לאחת כפי יכולתי. אני מתנצל מראש על האריכות הרבה (אמנם זה גם קצת באשמתך, כי כך ביקשת...). אבל אני מרגיש שלא הייתה לי הרבה ברירה, כי באמת קשה לי להתייחס לדברים באופן רציני מבלי להסביר אותם.

מדוע אנו יוצאים לעבוד?

זוהי שאלתך הראשונה, ולכן נתחיל בה. אז קודם-כל, יש לשאלה זו תשובה פשוטה ביותר, שכל אדם באשר הוא יענה לך אותה: אני עובד כדי שיהיה לי ממה לחיות.

ערך לימוד תורה
אצלנו, כיהודים מאמינים, לכאורה עולה אפשרות שנעסוק רק בלימוד תורה והפרנסה תבוא לנו ממקומות אחרים (מהגויים, או מהקב"ה בדרכים שונות). אפשרות זאת מבוססת על מקורות שונים שמדברים על ערכו של לימוד התורה, שהוא כל-כך רב עד שמי שעוסק בו יכול לפטור את עצמו מענייניו האחרים:
"שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (מסכת אבות פרק א משנה ב). בעניין ה"עבודה" - רוב המפרשים סבורים שמדובר בעבודת המקדש, תפילה או קיום המצוות ולא בעבודה ממש. אמנם ישנו פירוש שאומר שכן מדובר בעבודה ממש.
כך נראה גם מהמשנה במסכת פאה, שאנו אומרים כל יום לפני התפילה: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם" (פרק א משנה א).
אתה יכול להוסיף ולעיין בפירושים השונים על המשניות הללו, שבהם יש הסבר בהרחבה בעניין ערכו של לימוד התורה.

האם לימוד תורה דוחה עבודה?
כאן עולה השאלה: האם באמת אדם יכול לעסוק רק בתורה ולפטור את עצמו מלעבוד לפרנסתו? בשאלה זו נחלקו ר´ ישמעאל ור´ שמעון בר יוחאי:
"תנו רבנן: ואספת דגנך - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (יהושע א´): לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים... ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן... אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה עמוד ב).
כפי שניתן לראות מתוך הברייתא, אין בתורה שבכתב הדרכה ישירה וחד משמעית בשאלה הזאת ונחלקו התנאים מהי הדרך הרצויה. חשוב לשים לב לכך שאפילו לדעת ר´ שמעון בר יוחאי, האפשרות ללמוד בלי לעבוד היא רק בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, שהרי מדובר כאן בהתנהלות ניסית ולא טבעית. מדבריו של אביי בגמ´ על הברייתא (וגם מהמשך דברי הגמ´ שם) ניתן לראות שמבחינה מעשית קשה למצוא אנשים שדרכו של רשב"י מתאימה להם, ובפועל יוצא שאין לנו את האפשרות להתחמק מהצורך לעבוד לפרנסתנו.

ר´ משה בן מימון
"ממשה עד משה לא קם כמשה" - כך נאמר על הרמב"ם. הרמב"ם, מגדולי ישראל שקמו לנו בכל הדורות, חי לפני כ-800 שנה. הוא נולד בספרד, נדד עם משפחתו במקומות שונים בעולם (ביניהם ארץ ישראל), עד שבסופו של דבר הגיע למצרים. הרמב"ם הנהיג את הקהילה במצרים עד סוף חייו, וגם נתמנה שם לרופאו של השולטן צאלח-א-דין. בנוסף לגדלותו בתורה, הוא גם היה בקי במדע ובפילוסופיה. חיבורו הגדול של הרמב"ם הוא "משנה תורה", שנקרא גם "היד החזקה" - על שם 14 (י"ד) הספרים מהם הוא מורכב. בספר זה סידר הרמב"ם לראשונה את כל התורה שבעל פה הלכה למעשה. כמו-כן הרמב"ם כתב פירוש למשנה, עם כמה הקדמות חשובות: הקדמה לפירוש המשנה, הקדמה למסכת אבות (שמונה פרקים) והקדמה לפרק חלק (פרק עשירי במסכת סנהדרין, שם הוא כותב את י"ג עיקרי האמונה). הקדמות אלו עוסקות בענייני אמונה ומחשבה שעליהם אנחנו מתבססים. ספר האמונה הגדול של הרמב"ם הוא "מורה נבוכים". בנוסף לכך הרמב"ם כתב תשובות רבות ליהודים, שמהם אנו לומדים על חייו ופועלו ועל תפיסותיו.

מדברי הרמב"ם נראה שבאמת ישנה אפשרות לעסוק כל החיים רק בלימוד תורה למי שמתאים לכך:
"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה´ לשרתו ולעובדו לדעה את ה´ והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה´ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים..." (רמב"ם היד החזקה הלכות שמיטה ויובל פרק יג הלכה יג).
אמנם, כאמור, דברי הרמב"ם מיוחסים רק לאותם האנשים שהגיעו למדרגה גבוהה ולא נראה שכל אחד באשר הוא יכול להחליט שכך הוא מעוניין לחיות מבלי שיהיה מתאים לדבר זה. עוד כתב ר´ דוד בן שלמה אבן זמרא (הרדב"ז) על דברים אלו של הרמב"ם:
"ודקדקתי בדבריו ז"ל שכתב "ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו" - שהקב"ה יזכה לו להרויח בעולם דבר המספיק לו ולא שישליך עצמו על הציבור. ועיין במה שכתב בפירוש משנת ולא קרדום לחתוך בו".
ואף הרמב"ם עצמו כתב במקום אחר: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה..." (רמב"ם היד החזקה הלכות תלמוד תורה פרק ג ).

התרחקות מחטא
מכאן שכל אחד חייב לעבוד לפרנסתו ואין זה נכון לסמוך על הנס. בהחלט ייתכן שכל זה בדיעבד ומלכתחילה היה רצוי שיהיה אחרת (כך סובר הרמח"ל שיובא בהמשך הדברים בהקשר לעניין אחר), אולם במציאות שבה אנו חיים אין לנו אפשרות לחיות בלי לעבוד. כך גם מדריכה אותנו המשנה:
"רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון" (מסכת אבות פרק ב משנה ב).
נראה שבמשנה הזאת ישנו יחס חיובי יותר לעניין העבודה, במובן הזה שחשוב לאדם מבחינה אישית לעסוק לפעמים בדברים נוספים חוץ מלימוד תורה, על-מנת להביא לידי ביטוי בדרך חיובית כוחות שונים שמצויים בו, שעלולים לגרום לו לחטוא אם לא יעסוק במלאכה כלשהי (עיין בפירוש ר´ עובדיה מברטנורא למשנה).

מדוע אנו משלבים לימודי חול?

פרנסה
כל הדברים האלה קשורים, כמובן, גם לנושא לימודי החול. יש צורך ללמוד מקצוע כדי להתפרנס, וכך אומרת הגמרא:
"תנו רבנן: האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות... ר´ יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות" (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט עמוד א), ומסביר רש"י: "דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות".
גם בברייתא הזאת מודגשת הבעייתיות בכך שאדם לא עובד בשום מקצוע, מעבר לכך שלא יהיה לו ממה להתפרנס. הברייתא רואה בצורת חיים כזאת דרך שמובילה בסופו של דבר את האדם לחטוא.

הרחבת אופקים
אולם נראה לי שניתן למצוא בלימודי החול ערך גדול מצד עצמם, ולא רק מצד עניין הפרנסה, ואפילו לא רק מצד זה שזוהי דרך נכונה לאדם שילך בה ולא יחטא. אם הקב"ה היה רוצה שנשב כל היום ורק נלמד תורה, הוא לא היה צריך לברוא בשבילנו עולם כל-כך גדול ויפה. הקב"ה רוצה שנתבונן בעולם ושנלמד את הטבע לעומק. גם לימודי חול היא דרך חשובה להתפתחות האדם ולהשלמת אישיותו. אפשר כמובן להתייחס לכל דבר בעולם כאל ניסיון לגרות אותנו ולהסיט אותנו מלימוד התורה, אבל לדעתי הסתכלות כזאת היא הסתכלות מצומצמת על העולם, שבסופו של דבר מביאה גם לצמצום אופקיו של האדם. כך מכוונים גם דבריו של הרמב"ם:
"האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה´ אלקיך, ונאמר את ה´ אלקיך תירא. והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול..." (רמב"ם היד החזקה הלכות יסודי התורה פרק ב הלכות א-ב).

קיום התורה
דבר נוסף שחשוב לדעת הוא שקיומה האידיאלי והמלא של התורה יכול לבוא רק מתוך הכרה מלאה של עולם החול, שהרי התורה ניתנה לנו, לבני האדם, שנקיים אותה בעולם הזה. האדם הוא נזר הבריאה, והוא נברא על מנת להטביע בה את חותמו. זאת הסיבה לכך שהתורה ניתנה דווקא לבני האדם ולא למלאכים - כפי שטען כלפיהם משה רבנו, כאשר רצו לקבל את התורה במקום עם ישראל:
"מה כתיב בה: אנכי ה´ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים - אמר להן [=משה למלאכים]: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה: לא יהיה לך אלהים אחרים - בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה: זכור את יום השבת לקדשו - כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה: לא תשא - משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה: כבד את אביך ואת אמך - אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה: לא תרצח לא תנאף לא תגנב - קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב - דף פט עמוד ב).
התורה לא ניתנה רק בשביל שידעו אותה, אלא בשביל שיקיימו אותה בעולם הזה. גם ר´ יהודה הלוי עומד על הצורך לדעת את מקצועות הטבע והלשון בשביל קיום התורה:
"הסנהדרין - חובה היתה מוטלת עליהם שלא תחסר להם כל ידיעה בחוכמות האמיתיות והדמיוניות המקובלות, בכללן גם כישוף וידיעת כל הלשונות. הייתכן כי ימצאו תמיד בקרב העם שבעים זקנים חכמים אם אין החכמות נפוצות וקבועות בעם? ואיך לא יהיה הדבר כן, אם לשם קיום המצוות עצמן יש צורך בכל החוכמות האלה?..." (ספר הכוזרי מאמר שני פיסקה סד).

יד על הדופק
ישנו, כמובן, חשש שעולם החול והמעשה יכשיל את האדם וצריך לדעת להיזהר, לרסן את עצמנו ולהימנע מהתנסויות מיותרות. אולם זאת לא סיבה לפרוש לגמרי מכל עולם החול. אנחנו צריכים לשאוף להטביע את חותמנו גם בעולם החול ולא רק בעולם הקודש. בשביל זה הקב"ה ברא אותנו בתוך העולם הזה ונתן לנו מצוות שקשורות לכל תחום בחיים.

מדוע אנו משרתים בצבא?

פיקוח נפש
השאלה האם להתגייס לצבא היא שאלה גדולה ומורכבת היות וצריך לבחון אותה לפי קריטריונים רבים. ישנן כמה סיבות ללכת לצבא. דבר ראשון, אנחנו הולכים לצבא כדי להגן על עצמנו מפני אויבינו. אין לנו אפשרות להתקיים ללא צבא. לכן גם מבחינה הלכתית כל הפעילויות הצבאיות הן בגדר "פיקוח נפש", שדוחה את כל התורה כולה חוץ משלוש עברות ייהרג ואל יעבור. הדוגמא המצויה ביותר היא השבת בצבא. ההלכה מתירה לנו לעשות כל פעילות שמוגדרת כ"מבצעית", כלומר שהיא חלק ממערך הביטחון השוטף. רכב לווי ביטחוני צבאי נוסע בשבת גם כאשר לא ידוע על שום מחבל שנמצא במקום כלשהו, מפני שזוהי הדרך שבה אנו מגנים על עצמנו, ואין לנו אפשרות להפסיק בכך אפילו ליום אחד.

מלחמת מצוה
יש הרואים בפעילות הצבא כיום "מלחמת מצוה". המקור העיקרי לכך הוא הרמב"ם: "אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו" (רמב"ם היד החזקה הלכות מלכים פרק ה הלכה א).

האם לימוד תורה דוחה צבא?
גם כאן, כמו בעניין העיסוק במלאכה, אנו שואלים את עצמנו כיצד לשלב בין שירות בצבא ללימוד תורה, והאם ישנו פטור לבחורי ישיבות משירות צבאי? בעניין זה ישנם מספר מקורות שעליהם מסתמכים אותם בחורי ישיבות שלא הולכים לצבא. נצטט את אחד מן המקורות המרכזיים לכך:
"רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן ["הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם" - רש"י], אמר ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא [=חכמים אינם צריכים שמירה], דכתיב: אספרם מחול ירבון... אספרם למעשיהם של צדיקים - מחול ירבון. וקל וחומר: ומה חול שמועט - מגין על הים, מעשיהם של צדיקים שהם מרובים - לא כל שכן שמגינים עליהם?" (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ז עמוד ב).
כמובן שאין בכוונתי לפסוק הלכה, אולם חשוב תמיד שתתבונן היטב בכל מקור ומקור שאתה נתקל בו. השאלה המרכזית תמיד צריכה להיות: האומנם ניתן להסיק מתוך הדברים שאכן ישנו פטור מחובת השירות הצבאי לאלו שעוסקים בלימוד תורה? הגמרא הנ"ל דיברה על מס לבניית חומה. בהמשך מביאה הגמרא עניינים שונים שגובים מהציבור מס עבורם - בחלק מן הדברים תלמידי החכמים מקבלים פטור ובחלק לא. בכלל לא ברור, בעיקר לאור הדברים שאמרנו עד כה בעניין פיקוח נפש ומלחמת מצוה, שניתן להשליך מהפטור שבגמרא לפטור בימינו משירות צבאי. דבר נוסף שצריך לבחון הוא מי נחשב תלמיד חכם לעניין הזה ומי לא. קשה מאוד להניח שכל אחד שרוצה יכול להחליט לעצמו שהוא לא מתגייס מפני שהוא לומד תורה.

שילוב נכון
כפי שאתה בודאי יודע, ישנן דרכים שונות ומגוונות לשלב בין לימוד תורה לשירות צבאי ובעניין זה כל אחד ואחד מוצא את הדרך המתאימה לו, לפי איך שהוא מכיר את עצמו ובהתייעצות עם מכריו. בכל מקרה, ההחלטה צריכה להתקבל מתוך ההבנה שחובת הגיוס חלה עלינו.

שתי הערות
בעניין זה אני רוצה להוסיף עוד שני דברים:
1. תדע שאנשים משתנים בצבא. מי שהולך לצבא מגלה בעצמו דברים חדשים שהוא לא הכיר עד עכשיו, מכיר חברים חדשים ולומד להבין אנשים שונים ממנו. בתור אזרח אתה בוחר היכן להיות ועם מי אתה רוצה להתחבר. בצבא אין בחירה - אתה נמצא עם העם שלך כמו שהוא ואתה חייב להסתדר, והדבר הזה בונה אצלך תודעה חברתית ולאומית הרבה יותר מפותחת. אמנם, לצערנו, לפעמים השינוי שאדם עובר בצבא הוא שינוי לרעה, אולם זה לא פוטר אותנו מחובה זאת, אלא זה דורש מאיתנו להיות זהירים וחזקים, כדי שלא נושפע לרעה.
2. כמובן שהתפיסה ה"דתית לאומית" סוברת שכל האירועים שהתרחשו במהלך עשרות השנים האחרונות, ובעיקר שיבת ציון ותקומתה של מדינת ישראל, הינם מהלך אלוקי מכוון שנועד לעורר אותנו אל הגאולה. כידוע, לא כל עולם היהדות קיבל את התפיסה הזאת, ובנוסף לכך, אירועי השנה האחרונה במדינת ישראל גרמו למאמינים רבים בינינו לבחון אותה בחינה מחודשת. זהו ויכוח ארוך שלא ניכנס אליו, אבל מה שבטוח הוא שההחלטה לשרת בצבא מושפעת באופן ישיר מתפיסתנו את המדינה.

האם הדרך הנכונה היא השפעה מבחוץ מבלי להכניס ראש בריא למיטה חולה?

דרכי השפעה
ישנן שתי דרכים שבהן יש בכוחנו להשפיע על העולם. דרך אחת היא "הדרך הטבעית" - לנסות להגיע פיזית לאותם המקומות שבהם אנו רוצים להשפיע ולפעול בתוכם לפי אמונותינו. הדרך השניה היא, כמובן, "הדרך הניסית", שזה אומר בעיקר תפילה וקיום מצוות, מתוך תקווה שנהיה זכאים לישועתו של ריבונו של עולם. אסור לנו להזניח אף אחת משתי הדרכים ואנו נדרשים לפעול בשתיהן.

השתדלות ובטחון
במהלך הדורות היו ויכוחים בין גדולי ישראל בשאלה של המינון, כלומר כמה להשקיע בכל דרך. שאלה זו נקראת בשתי מילים: "ביטחון והשתדלות". אחת הדוגמאות המפורסמות לכך היא מחלוקתם של הרמב"ן והרמב"ם בעניין הליכה לרופא. לפי הרמב"ן, האידיאל הוא לא ללכת לרופאים, אלא לסמוך על הקב"ה שישלח רפואה שלימה לכל מכותינו - "ברצות ה´ דרכי איש אין לו עסק ברופאים" (פירוש על ויקרא כו יא, משפט אחרון). אמנם אנו לא במדרגה כזאת ולכן בדיעבד אנחנו כן הולכים. הרמב"ם חולק על התפיסה הזאת בחריפות רבה. במשנה במסכת פסחים (פרק ד משנה ט) נאמר שחזקיה המלך "גנז ספר רפואות" וחכמים הודו לו על כך. הרמב"ם בפירושו למשנה, תוקף פירוש שמסביר שבספר הזה היה מרפא לכל מחלה, וחזקיה גנז אותו מפני שהוא גרם לאנשים להפסיק לבטוח בה´:
"ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה, ולסיעתו שהודו לו, סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה´?!... כי כמו שאני מודה לה´ בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו".

תפיסתו של הרמח"ל
אחת הגישות המעניינות בשאלת הביטחון וההשתדלות היא גישתו של הרמח"ל:
"באשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאמרו זכרונם לברכה במאמריהם: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד יום הכיפורים, וכן אמרו: אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה. וכבר היה האדם יכול להיות יושב ובטל והגזרה הייתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם: בזעת אפך תאכל לחם. אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להימלט ממנו. על כן אמרו: יכול אפילו יושב ובטל? תלמוד לומר: בכל מעשה ידך אשר תעשה. אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שההשתדלות מוכרח. וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו, ואין צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות" (מסילת ישרים פרק כא - בדרכי קניית החסידות).
הרמח"ל, כפי שאתה יכול לראות, רואה בעבודה לצורך פרנסת האדם כורח שבדיעבד - "קנס", "מס", "גזירה" - ואף על פי כן הוא אומר במפורש שאין לאדם רשות לשבת בחוסר מעש ולצפות שהקב"ה יעשה בשבילו הכל.

מציאות מורכבת
מכאן שאם ברצוננו להשפיע ולשנות, אנו צריכים למצוא את הדרך לעשות את זה מתוך התחשבות בשתי הדרכים. מה בדיוק צריך לעשות? באילו תחומים לפעול? כמה מאמץ להשקיע ב"דרך הטבעית" ביחס ל"דרך הניסית"? כל אלו הן שאלות שאין לי דרך לענות לך עליהן כי הן משתנות מאדם לאדם לפי המקום שבו הוא נמצא - מבחינה גיאוגרפית, מבחינה חברתית וכמובן - מבחינה רוחנית, וזה מוביל לנקודה נוספת שאותה העלית בדבריך בשאלה.

ניסיון ואחריות
יש מקומות שרצוי לא להיכנס אליהם, בגלל השפעתם הרעה. לכן, לדוגמא, כאשר אדם חושב היכן לגור, הוא צריך לבחור מקום שבו סביבתו תשפיע עליו לטובה מבחינה רוחנית ולא להיפך (מעשה בר´ יוסי בן קסמא - מסכת אבות פרק ו משנה ט* רמב"ם היד החזקה הלכות דעות פרק ו הלכה א). אולם חשוב לדעת שגם כאשר אתה נמצא בחברה טובה, לא סיימת בכך את עבודתך ועדיין אתה צריך לעבוד על עצמך ולהתקדם בעבודת ה´ שלך. העולם הזה מטבעו הוא עולם של ניסיון והוא דורש מאיתנו מאמץ תמידי, ומהדבר הזה בכל מקרה אי אפשר לברוח, אלא צריך פשוט להתאמץ. מעבר לכך, יש לך אחריות לסביבה שלך (עיין ביחזקאל פרק יד פס´ יב-כג), ובעיקר לאנשים הקרובים אליך. חובתנו היא לגלות אכפתיות כלפי סביבתנו ולהשפיע עליה לפי דרכינו. זה לא אומר שאנחנו מכניסים ראש בריא למיטה חולה, זה אומר שאנחנו מתמודדים עם העולם שבתוכו אנו חיים וממלאים בו את תפקידנו.

האם דרכינו היא בדיעבד?

תלוי
על השאלה הזאת צריך לענות על-פי התשובות שאנו נותנים לעצמנו לשאלות הקודמות. לדוגמא, יש אנשים שעובדים ורואים בכך אידיאל גדול, ויש כאלו שרואים בכך כורח ואולי היו מוכנים לוותר על כך, אילו הייתה להם אפשרות כזאת. כך גם בעניין לימודי החול והשירות הצבאי.

עצמאות
לעניות דעתי, דרכינו בעניינים אלו היא לכתחילה. אנחנו צריכים לשמוח על כך שיש לנו מדינה משלנו וחיים שבהם אנו דואגים לעצמנו. עצמאות היא ערך גדול. צריך לנהל חיים שבהם אנו עומדים בזכות עצמנו, ולא בזכות אנשים אחרים (רמב"ם היד החזקה הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה יא). אפילו את העזרה של הקב"ה אנחנו לא אמורים לקבל בחינם. ברור שבלי הקב"ה אין לנו קיום, אבל בכל זאת הקב"ה שם אותנו בעולם כזה שאנחנו צריכים להשקיע כדי להשיג דברים - בין אם מדובר בכסף, מעמד, חכמה, אמונה או כל דבר משמעותי אחר.

בני ישראל במדבר
כשבני ישראל נכנסו לארץ המן הפסיק לרדת. ברור שהדבר הכריח אותם להקדיש זמן (והרבה) כדי לדאוג לעצמם, כאשר עד עכשיו הם יכלו להקדיש את הזמן הזה ללימוד תורה. למרות זאת, הכניסה לארץ הייתה עליית מדרגה לעם ישראל. גם במדבר וגם בארץ ישראל לא ניתן להתקיים בלי עזרתו של הקב"ה, ובכל זאת זה לא אותו דבר. במדבר בני ישראל קיבלו אוכל בלי להשקיע שום דבר בעבורו. בארץ ישראל הקב"ה נתן להם פרנסה רק לאחר שהשקיעו בשבילה - השקעה בשני מישורים: עבודת האדמה ותפילה לגשם.

משמעות "בדיעבד"
בכל מקרה, גם כאשר אנחנו אומרים שבעניינים מסוימים דרכינו היא "בדיעבד", אין הכוונה שיש שתי דרכים אפשריות - דרך א´ ודרך ב´ - ואנחנו הולכים בדרך ב´ שהיא גם "בסדר" אבל פחות טובה. הכוונה היא שהמציאות מחייבת אותנו לעשות או לא לעשות דברים, שאם הייתה לנו ברירה היינו נוהגים לגביהם אחרת. העולם הזה אינו מושלם ותפקיד בני האדם הוא לקדם אותו ולתקן אותו. עד שלא הגענו לתיקון השלם - העולם עדיין חסר. חלק ממה שזה אומר זה שצריך לעסוק גם במרחבים נמוכים יותר של העולם, שאמנם במציאות אידיאלית - לכשתגיע בעזרת ה´ - נהיה פטורים מעיסוקים אלו. וכך חותם הרמב"ם את ספרו הגדול "היד החזקה":
"לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה... ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה´ בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה´ כמים לים מכסים... תם ונשלם שבח לאל בורא עולם" (הלכות מלכים פרק יב הלכות ד-ה).

דרכינו - סיכום

"זאת תורת עובד האלוה משלנו" - כך פותח ר´ יהודה הלוי את המאמר השלישי של ספרו "הכוזרי" - "אין הוא פורש מן העולם... ואינו מואס בחיים". ריה"ל מסביר מדוע דרך הפרישות אינה דרך נכונה לרוב העולם לחיות בה בעולם הזה. אדם שפורש מן העולם "נשאר יומם ולילה במצב שנפשו תובעת ממנו סיפוק צרכיה הטבעיים: ראיה, שמיעה, דיבור, פעולה, אכילה ושתייה, וחיי משפחה, בקשת רווחה בפרנסתו ותקנת ענייני ביתו, עזרה לדל וכיבוד התורה מהונו בכל מקום שיש צורך בזה. האם לא יתחרט על כל אשר אסר בו את נפשו? ובחרטה הזאת הלא יוסיף להתרחק מן העניין האלוקי שאליו ביקש להתקרב" (סוף פיסקה א). ריה"ל ממשיך לתאר באריכות רבה את מעשיו של החסיד ואת הדרך שבה הוא מתייחס למצוות התורה: "החסיד הוא הוא המושל" (פיסקה ה). כדי לעבוד את ה´ בשלמות יש צורך לאזן בין מכלול שלם של כוחות נפש שמצויים בנו, בדיוק כפי שהמושל נדרש להנהיג את כל בני מדינתו. פעמים כוחות אלו עומדים אחד כנגד השני והאדם צריך לדעת כיצד לתת לכל כוח שמצוי בו את החלק המגיע לו, באופן כזה שאף אחד מהכוחות לא יקופח.

שאלת דרכו של אדם בחיים היא שאלה שמלווה אותו לאורך כל חייו בכל מקום שאליו הוא הולך. צריך לבחון בכל תחום מה הכי נכון לעשות, וכיצד העשייה משתלבת בתוך כלל הפעולות שאנו עושים. חשוב ללמוד להסתכל על העולם בצורה כוללת, שמביאה בחשבון את כל ההשלכות של כל החלטה שאנו מחליטים. שים לב לכך שיש קשר חזק בין הנושאים השונים שהעלית, ושהגישות השונות בהן משפיעות מעניין אחד לחברו, ולא מצטמצמות רק לאותו העניין.

השתדלתי, לפי שאלתך ובקשתך היפות, לפרוש מקורות שונים שמהם אנו יכולים ללמוד ולקבל הדרכה באותם הנושאים שאותם העלית. תודתי נתונה לך על כך שבזכותך ערכתי לעצמי את הדברים פעם ראשונה בצורה מסודרת, ומעכשיו אני יכול לחשוב על הדברים באופן יותר בהיר ומסודר. אני מקווה שהדברים האלו יעזרו גם לך לברר לעצמך את כל העניינים החשובים האלו. קח בחשבון שהמקורות נלקחו מתוך זכרוני ויכול להיות ששכחתי כמה מקורות ועניינים חשובים. בכל אופן, חשוב לבדוק כל מקור שתיתקל בו בעיון ובהשוואה למקורות האחרים.

אני מאחל לך הצלחה רבה וסייעתא דשמיא בכל אשר תלך. מקווה שהצלחתי לעזור.

אורי, צוות ישיבת הר עציון.