שאלה
שלום רב,
קודם כל רציתי להגיד תודה רבה ושכוייח עצום על כל המפעל המדהים הזה שאתם מפעילים.פשוט מדהים!!!לאחרונה כשהייתי טיפה עצובה קראתי כל פעם מאמר קטן וישר התחזקתי והתעודדתי.אז ממש רציתי להודות לכם.
ועכשיו לשאלה:
אני מדריכת שבט מעלות בבנ"ע בסניף מעורב אך הרבה פעולות נעשות לאחרונה נפרדות.
בשבט שלנו יש די הרבה חניכים ברוך ה'-יכולים להגיע באיזור ה40 50 לפעולה רגילה.(למסע פסח לדוגמא יצאנו שבעים חניכים).
לאחרונה נתקלנו בבעיה לא פשוטה.יש קבוצת חניכים כ-6 חניכים בערך בעלת שני "מנהיגים" די בולטים שהחליטה "לעשות צרות" ניסנו לדבר איתם, ואפילו דיברנו איתם ועם הוריהם אך ככל הנראה לעין לא יצא מכך הרבה.ה"התפרעות באה לידי ביטוי בכך שהם לא נכנסים לתפילה גם לפעולה לא ממש מעניין אותם להיכנס וקורה מצב שכשהם נכנסים לפעולה הם עושים המון רעש ודי הורסים את הפעולה אך כשהם לא נכנסים הם נשארים בחוץ והולכים מכות ומרביצים גם לילדים קטנים מהם, הם גם מציקים לאחת המדריכות במיוחד מושכים לה בשיער כתגובה ל"שבת שלום" מביאים נפצים וזיקוקים לסניף וכו' הדעות בצוות שלי אומרות שצריך להעיף אותם מהסניף.עכשיו תן לי להסביר את התמונה השלמה זה לא שסתם רוצים להעיף, וזה לא רק עצם העובדה שניסינו, הבעיה האמיתית היא שזה בא על חשבון החניכים שכן באים וכן מתמידים הנה למשל שבת שעברה חניך חג'דומט שמגיע כל שבת לא הגיע כבר שתי שבתות ברציפות וכשהמדריך התקשר ואמר למה הוא לא הגיע, החניך אמר שלא היה לו כח-וזה לא הדוגמא היחידה זה מה שכואב!זו דוגמא אחת מיני רבות וגם הייתה פעולה אחת שנהרסה ממש (בגלל אותה הקבוצה)לאחר הרבה השקעה מצידנו(המדריכים) אחת החניכות הגיעה אליי ושאלה עם דמעות בעיניים "למה החניכים האלה באים? זה לא מעניין אותם בני עקיבא והם רק הורסים לכולם למדריכים לחניכים ולסניף כולו,למה אי אפשר שהם יפסיקו לבוא וזהו?"(חניכה-אני מזכירה)
אני לא אדישה ולא עוצמת עיניים המציאות כאן היא מואד בעייתית ומורכבת.
מצד אחד להעיף את החניכים מהסניף ואז מה? שיסתובבו סתם חסרי מעש וגם ת'אמת שחבל לי לוותר עליהם בעיניי הם ילדים מדהימים באמת!!בעלי נשמה ענקית וילדים טובים(רק שהם דואגים להחביא את הטוב שלהם) אבל מצד שני-להזניח את החניכים "הטובים" שכן באים ומקשיבים זו גם לא אופציה.
ועניין כמות החניכים שזו שמחה גדולה, אך גם מקשה על העניין, תמיד
תשובה
מדריכה יקרה, שלום.
דבר ראשון: זה טוב שאת מתלבטת, וזה לא פחות טוב שאת אופטימית! שני הדברים האלה, כשהם משולבים יחד, מהווים נקודת פתיחה מצוינת. הפירוט הנרחב של הבעיה מבורך גם הוא, כיוון שהוא בהחלט מסייע בכתיבת התשובה.
לסניף של תנועת נוער יש הרבה מטרות והרבה "מבחנים" שבהם הוא צריך לעמוד בהצלחה. אמנם, כמעט אף פעם אי אפשר להצליח בכולם. ולכן אין ברירה אלא להגדיר סדרי עדיפויות, ולברר לעצמנו מה החשיבות של כל מטרה, וכיצד הצלחה בהשגת אותה מטרה, לעומת "ויתור" עליה, תשפיע על הסניף ועל החניכים. כמובן שאני לא מכיר את הסניף, ויודע רק מה שסיפרת לנו כאן. עם ההסתייגות הזו, אני מבקש להביע דעה די נחרצת לגבי הצעדים שראוי לנקוט, ומבקש שוב להזכיר שעול ההחלטה הסופית, וגם האחריות על התוצאות שנגזרות ממנה, מוטלים עלייך ועל חברייך בסניף, כיוון שאתם מכירים את המציאות מכלי ראשון.
אחד התנאים הבסיסיים ביותר לקיומה של פעילות חינוכית וחברתית היא הקיום שלה במרחב שנחשב על ידי המשתתפים לבטוח ונעים יחסית. כאשר אלה שלוקחים אחריות על הפעילות מתנהגים באופן שלמעשה לא תואם את תפקידם, ומאפשרים פגיעה בחלק מהמשתתפים, הם ממילא עלולים לאבד (באופן גלוי או סמוי) את הלגיטימציה שלהם לחנך ולהוביל תהליכים. אי אפשר ללמד תורה (או כל דבר אחר, לצורך העניין) במקום שאין בו דרך ארץ. לא בגלל שזה מנוגד לתורה או לדבר שאותו לומדים, אלא כיוון שהיעדר דרך ארץ (נימוסים, אדיבות, נעימות, וכמובן בטחון אישי) מהווה אנטיתזה, ניגוד מוחלט ללימוד ולהתפתחות. מנהיגות אמיתית לא יכולה להתקיים במצב כזה. סביבה נטולת גבולות ונטולת כללי התנהגות בסיסיים, לא מאפשרת את קיומו של "חמצן" חינוכי, והמדריכים מאבדים בו את יכולת הפעולה שלהם. ולכן זה לא באמת מפתיע שאותו חניך החליט לפרוש מהפעילות (אובדן גלוי של אמון), ושאותה חניכה התחננה לעזרה ולפעולה מתבקשת מהמנהיג: הגן על אנשיך. ספק להם סביבה מספיק בטוחה שבה הם יוכלו לעשות דברים בלי להיפגע, פיזית או נפשית.
את התנאי הבסיסי הזה יש לקיים בכל מחיר ובכל מצב. אם לא ניתן לקיים אותו, אין לסניף או לשבט זכות קיום. אם צוות הדרכה, מוצלח ומוכשר ככל שיהיה, לא מסוגל להבטיח את ביטחונם ושלוותם של החניכים, ולא מסוגל למנוע התנכלויות והתפרעויות סדרתיות מהסוג שתיארת, ממילא קשה להאמין שהוא יוכל להרוויח את האמון הנדרש כדי לעבור עם החניכים תהליכים חינוכיים משמעותיים. אני יודע שהדברים עשויים להישמע תקיפים ומכלילים מדי. ייתכן וישנם למשל סניפים באזורים מסוימים, שבהם התנהגות מהסוג הזה לא מייצגת חלק קטן מהחניכים, כמו במקרה שאת מתארת, אלא את הרוב. ייתכן שישנם סניפים שמהווים עבור נערים מקום מפלט מחיי רחוב ומעבריינות. גם במקרים הללו, חייבים לגייס עזרה מקצועית כדי שלא ייגרם יותר נזק מתועלת. בכל מקרה, לא נראה שהמצב בסניף שלך הוא כזה. הסניף ברובו מתנהל כמו שצריך, אלא שיש כמה חבר´ה שבאופן כרוני ומתמשך מחבלים בשלווה של כולם, למרות ניסיונות רבים ומגוונים לעצור אותם.
ולכן, לאור המצב שתיארת, אני בהחלט ממליץ:
[1. לא לאפשר לאותם חניכים להגיע לסניף] (לא רק לפעילות של השבט אלא לסניף בכלל). האחריות המוטלת עליכם כצוות לא מאפשרת לכם להפעיל שיקול דעת כאשר מופעלת אלימות כלפי חניכים או מדריכים, גם אם מדובר "רק" בהצקות לכאורה, או בהתכתשויות זניחות, שוב לכאורה. אלימות פיזית, שבמקרים רבים מתלווה אליה גם מימד של איום והטלת פחד וטרור, היא קו אדום ברור ובולט, שאין שום סיבה לחצות. כדאי להסביר להם בדיוק אילו פעילויות לא מאפשרות להם לבוא לסניף (למשל אלימות, למשל חזיזים), ושברגע שירצו להגיע לסניף ולהתנהג בצורה פחות פוגענית, הם בהחלט מוזמנים. את האמירה הזאת אתם (הצוות, הקומונרית) מציבים כעובדה שלא פתוחה לדיון או לויכוח. זו לא ענישה אלא מניעה של פגיעה בחניכים שלא עשו שום דבר רע, ושבהחלט לא מגיע להם לקבל יחס כזה בסניף. בכל מקרה, אל תסכימו להשלים עם מצב שבו חניכים סובלים מאלימות בסניף. אם צריך, אפשר למנות כמה חבר´ה (למשל בוגרים חסונים) שידאגו לעצור מצב שבו מופעלת אלימות כלפי חניכים, ודאי לגבי חניכים קטנים. ממש לחסום בגופם חניכים אלימים (כמו גם ילדים שאינם חניכים שיכולים להגיע לסניף ולהציק) ולמנוע בלי פשרות מצבים של פגיעה בחניכים.
[2. לעזור לחניכים ה"מתפרעים".] אין סיבה לקשור בין ההגנה על החניכים בשבט ובסניף, לבין הדאגה לחניכים שאינם מתנהגים כשורה ופוגעים באותם חניכים. ולכן הביטוי "להעיף" מהסניף הוא בעייתי, כיוון שהוא יוצר את הרושם, ולעתים גם את המציאות, של התנערות כללית מאותם מתפרעים, ושל חוסר אכפתיות לגורלם ברגע שהם כבר לא בסניף. אין לי ספק שאת צודקת שמדובר בילדים שיש בהם הרבה טוב והרבה פוטנציאל להתנהגות אחרת לגמרי. ומשוך כך אני בהחלט ממליץ למצות כל דרך אפשרית, תוך הסתייעות בכל גורם רלוונטי, כדי לעזור להם ולחזק את המידות הטובות שלהם. אבל כל זה – בלי לפגוע באופן כל כך חריף בחניכים האחרים. אז אם השיחות עם ההורים לא עוזרות, אפשר לנסות ולדבר עם היועצת בבית הספר שלהם, ולחשוב יחד איתה על דרכי פעולה אפשריות מצידה ומצידכם. אם יש להם חברים בסניף שנמצאים איתם בקשר, אפשר לנסות ולדבר איתם ודרכם להשפיע. כמובן שכדאי להיות כל הזמן גם בקשר עם החניכים המפריעים עצמם: להרים אליהם טלפון, לפגוש אותם, ולחשוב, גם בצוות, איך אפשר לגייס אותם לפעולה לחיובית, בין אם במסגרת הסניף או במסגרת אחרת. אבל כל זה מתבצע רק אחרי שוידאנו שאנחנו לא מאפשרים להם להמשיך בפעילות האלימה וההרסנית.
[לסיכום:] אני מבין מאוד את הרצון שלך להכיל גם חניכים שמתנהגים בצורה בעייתית, אבל עדיין יש גבולות ברורים שהחצייה שלהם מזיקה לכל הנוגעים בדבר: היא מכרסמת באמון שהחניכים נותנים בך כמדריכה וכמנהיגה שאחראית על שלומם ורווחתם (וגם על חינוכם...), היא פוגעת בחניכים בסניף שסובלים מהתנכלויות ישירות (לרבות אלימות פיזית של ממש) ומהפרעות עקיפות לפעילות השגרתית שממנה הם אמורים ליהנות, והיא פוגעת גם בחניכים המפריעים, שמקבלים חיזוק מתמיד ולגיטימציה להתנהגות הפסולה שלהם, מה שמקשה עליהם להשקיע מאמצים "לחזור למוטב".
ולכן, עם כל הקושי שכרוך בכך, יש צורך לנקוט פעולה אמיצה ונחושה: בשלב הראשון, לעצור באופן חד משמעי פגיעה בחניכים או במדריכים, ולדאוג שמצב כזה פשוט לא יקרה בסניף. נכון שאי אפשר לוודא שבמשך 100 אחוז מהזמן אף חניך לא ידחף או יקלל חניך אחר שנמצא בסביבתו, אבל כאן אנחנו מדברים על חבורה מגובשת שבאופן שיטתי ומתמשך מציקה ומכה חניכים, וזה דבר שבהחלט קל יותר לצפות אותו מראש, לזהות, ולמנוע.
יחד עם זה, ורק לאחר שהביטחון והשקט הובטחו לחניכי הסניף והשבט, אפשר להתפנות לטיפול פרטני באותה חבורה, כדי לנסות לעזור לה ככל הניתן. לאו דווקא בניסיון להחזיר אותם לפעילות בסניף, אלא לסייע לגורמים המתאימים לזהות את המצב שלהם ולהתמודד איתו. לא בלתי סביר שלפחות חלק מההתנהגות שאותה הם מציגים בסניף, מתקיימת גם בבית ובבית הספר. ולכן יש חשיבות למצוא את הדרכים לפעול כדי לבחון את מצבם ולסייע להם לעבור לדפוסי התנהגות מוצלחים יותר, לעצמם ולסביבתם. כאמור, שיחה עם היועצת, בביה"ס שלהם ואולי גם בביה"ס שלכם המדריכים, יכולה להיות נקודת פתיחה טובה.
את בהחלט מוזמנת לעדכן ולפנות שוב באמצעות האתר או המייל האישי שלי בכל עת.
בהצלחה רבה!
אוהד
nuvy23@gmail.com